דיני המלחמה בפרשת שופטים פותחים בהכרזה כללית "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ ... לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' א-- לקיךָ עִמָּךְ...", ומכאן, לאורך פירוט שלבי הקרב, חוזר שוב ושוב נושא היראה. הכהן משוך המלחמה מפרט ואומר: "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם...". השוטרים משחררים את מי שבנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חיללו, ארס אישה ולא לקחה וגם את הירא ורך הלבב, לפי רבים מהפרשנים, הפטור לכולם הוא מחשש שבשדה הקרב הם בסכנה מוגברת להפוך ליראים ורכי לב שימסו את לבב שאר העם. היסטוריונים צבאיים עוסקים במקומו של הפחד בשדה הקרב של העולם העתיק. בפודקסט Hardcore History מסביר דן קרלין שבגלל שהקרב לפני המצאת הנשק המודרני היה פיזי מאד, והמאבק הוא חייל מול חייל בטווח אפס, פחד המוות מוחשי, והאינסטינקט הבסיסי ביותר הוא לברוח. קרלין מסביר שהמוקד של המפקד בתכנון הקרב הוא המחשבה איך לזרוע פחד בקרב היריב, ובכך לפגוע פגיעה קריטית בכושר הלחימה. ריצ'רד גבריאל וקרן מץ (בספרם From Sumer to Rome: The Military Capabilities of Ancient Armies) קובעים שהרוצח האמיתי בשדה הקרב העתיק הוא הפחד. כל עוד הלוחמים במערך החזיקו מעמד ונשארו יחד, היה קשה לפגוע בהם באופן משמעותי, אבל מול זה עומד הפחד והרצון לברוח. את אינסטינקט הבריחה מאזן רכיב רציונלי דק שמורה להמשיך להילחם, אבל לחץ מתמשך מגביר את ההסתברות שמישהו בשורות יאבד את העשתונות ויברח. לפעמים די במעשיו של חייל בודד כדי ליצור פאניקה ביחידה שלמה. לאחר ששלמות המערך החלה להישחק, החייל הקדום היה בסיכון גדול מאוד למוות או לפציעה, ומכאן, ככל שיקדים לברוח, כך גדלים סיכוייו להינצל. לאורך התנ"ך אפשר לראות שחלק משמעותי מהמאמץ בשדה הקרב מוקדש ליצירת פחד בקרב האויב ולחיזוק מורלי של הלוחמים. גדעון מעדיף להקצות חלק משמעותי מהלוחמים ליצירת רעש, אחאב נשאר עומד במרכבתו כדי לא לגרום לתבוסת העם ועוד. מול הפחד של הלוחם, עומדת התודעה שלו, מה שגבריאל ומץ מכנים The thin string of intellect” ". מהי אותה פיסה דקה של תודעה שצריכה לעמוד מול אינסטינקט ההישרדות הטבעי בשעת מלחמה? ההיסטוריונים מזכירים את המרות העצומה של השליטים בעולם העתיק, את האתוס של הלוחם, או של עם הלוחמים הבלתי מנוצח, את האחווה בין הלוחמים שהיו בני משפחה שכנים וחברים שיצאו יחד לקרב (שכמובן החמירה את המצב כשהתרחשו הרג או פציעה, וכשהלחימה הפכה למנוסה) וגם שימוש באלכוהול ובסמים, אך התשובה של התורה, מטבע הדברים, שונה במהותה. אם נחזור לחומש דברים, נראה שהאמירה של התורה היא קודם כל "כי ה' אלקיך עמך". בהכרזה שבראש הפרק ההמשך הוא: "הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", כלומר, ה' כבר הוכיח את כוחו והושיע אתכם מאויב רב עוצמה בעבר. ואולי יותר מזה, ה' מציג את עצמו כמי שהוציא את בני ישראל ממצרים גם בפתיחה לעשרת הדברים במעמד הר סיני, ונראה שאזכור ההוצאה ממצרים מבטא את יסודות הבחירה בעם ישראל וכריתת הברית איתו. גם בדברי הכהן משוח המלחמה מוזכר שה' עם ישראל, אך בהקשר של ההווה, ולא של העבר ההיסטורי והמכונן: "כִּי ה’ א-היכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". הכהן מזכיר את נוכחות ה', כדי לחזק את האמונה בהשגחה כאן ועכשיו. את האמונה של כל דור ודור שהוא חלק מאותה ברית שממשיכה עד היום, ואינה רק נחלת העבר. גם שילוח הפטורים מהמלחמה נועד לחזק את המחנה. באופן בסיסי ביותר, כמו שנאמר בנוגע לירא ורך הלבב: "וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ", אך גם בנוגע לפטורים האחרים. אם נפרש שהנימוק לשילוחם הוא החשש שיהפכו ליראים ורכי לבב בסערת הקרב, בגלל מצבם השברירי יותר, נראה שהתורה רוצה לאזן בין הצורך בלוחמים לחשש מהשתלטות הפחד. אם נפרש שהשחרור הוא מתוך דאגה להשלמת משימתם, ניתן לראות בכך ערבות הדדית ודאגה לכלל שאינה רומסת את צרכיו של הפרט, והתחשבות בצרכי הביטחון לצד התחשבות בצורכי הפיתוח והבנייה. בהמשך הפרק, כחלק מהקריאה לשלום, ניתן לעמוד על מרכיב נוסף: ההבחנה בין העמים שניתן לקרוא להם לשלום (הערים הרחוקות) לעמים שיש להחרים בכל מחיר (עמי הארץ) מנומקת: "לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לה' א--לקיכם". הנחת היסוד מאחורי הדברים היא שלהרג במלחמה יש הצדקה מוסרית, ואת הלוחם מובילה האמונה בצדקת הדרך. הצבת הגבולות המוסריים נוגעת גם לאיסור כריתת העץ במצור. מצב המלחמה אינו מצדיק הרס גורף של הארץ, ובפרט של עצי המאכל. יתכן שגם מקומה של פרשת עגלה ערופה ברצף פרשיות הקרב בא להזכיר את ערך חיי האדם, שאמנם נדחק הצידה בשעת הקרב, אך הוא ערך עליון בכל זמן אחר (כך מציע הרב סמט). גם פרשת יפת התואר באה להציב גבולות מוסריים ללוחם. נראה שהיסודות שהתורה רוצה לחזק נוגעים באמונה בה' ובהמשכיות של הברית מאז ועד היום, בעקרונות היסוד של העם, בהיסטוריה המשותפת, בערבות ההדדית, באמונה בצדקת הדרך, בעקרונות מוסריים למען תיקון העולם למרות ההרס שבמלחמה, בהצבת גבולות לפגיעה ולהרס ובהכרה במלחמה כמצב חריג, שמחוץ לו יש לחיי אדם ערך עליון. השמירה של היסודות האלו כחלק מהתודעה של כל יחיד בחברה וכחלק מהאתוס של החברה כולה היא חלק מהותי ביכולת ההישרדות שלה, בימים ההם ובזמן הזה. הכותבת היא מרצה לתנ"ך וללשון במכללת אפרתה וראש החוג לתנ"ך. ומרצה ללימודי יסוד ביהדות באוניברסיטת בר אילן
