"כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ה' אלהיך עמך המעלך מארץ מצרים" (דברים פרק כ פסוק א). כמה מרתיעה היא היציאה לקרב כאשר הינך בעמדת מיעוט. התורה לא מפרטת ממה נבעה הבעיה הכמותית של מחננו, אם בשל קוטנו של עמנו מול העם היריב, או שמא בשל בעיות פנימיות של אי- התייצבות... במציאות זו, ההגיון הפשוט מורה שאסור לוותר על אף לוחם הנמצא בשדה הקרב היכול לסייע להצלחת המשימה. לפיכך כה מתמיהה קריאתו של הכהן המשיח המגיעה בסמוך לפסוק זה, אשר מסננת עוד מספר לוחמים רק משום שעיתוי המלחמה תפס אותם בזמן לא נח- הראשון לא הספיק לעשות חנוכת בית, השני לא טעם מענבי כרמו החדש, השלישי בדיוק התארס, ויש עוד אחד שהוא סתם פחדן... האם אין כאן שאננות אל מול עמדת הפתיחה הנחותה שלנו בהביטנו אל האויב הרב והחזק מאיתנו? עוד באותו נושא: מעתה אמור 'סרבנות' ולא 'הפסקת התנדבות' כואב על כל נופל, גם אם אין לו כיפה סרוגה קריאת הסרבנות של בכיר המל"ל בעבר לא תיחקר "אירוע מעודד סרבנות - בזוי ומגונה" כאשר ברובה התקשורת משדרת תמונה לפיה הסרבנות הגואה מצעידה את הבטחון המדיני חלילה לקראת קריסה, ואוי לנו אם תיקרא מלחמה לפתחנו כעת... ומי יודע כמה יסרבו להתייצב באותם רגעי אימה?! מחדירה הפרשה קריאת אמונה פשוטה לתוכנו - אין הנצחון תלוי כלל בכמות הלוחמים, אלא בעובדת התהלכוֹ של הקב"ה בקרבנו ביוצאנו לקרב "לא תירא מהם כי ה' אלהיך עמך המעלך מארץ מצרים", והטעם ברור: "כי אין ל-ה' מעצור להושיע ברב או במעט". פשוט לכל צופה מן הצד שמנוֹע הסרבנות ניזון מהלחץ שהוא יוצר בציבור ובראשיו. ברגעים מבלבלים אלו מודיעה לנו הפרשה כי עלינו לזכור במי באמת תלויה ההצלחה, לא בכוחנו האנושי אלא בכח האל המעלנו ממצרים. לכן אני קורא קריאה חמה לראשי מערכת הבטחון ולכל הנוגעים בדבר להגיע לקריאת התורה בשבת הקרובה, ללא צורך בתיאום מראש.
