השיחה האחרונה ששוחחתי עם מו"ר הרב משה צוריאל זצוק"ל היתה אחרי שהתגלתה אצלו המחלה והרב כבר היה חלש. התקשרתי אליו. הייתי בעצבות ובחולשה גדולה. אחרי ששאל לשלומי שטחתי לפניו את דברי. השיחה היתה ארוכה ואישית והרב כדרכו ניסה לשים את האצבע על הנקודה. חוויתי את הרגשתי לפניו: "אנשים לא מעריכים את עמלי התורה ויראי ה' ימאסו." שיתפתי אותו בתסכול האישי שלי מזה. הרב ענה בבדיחות הדעת ואמר לי: "הפעם אמרת שטויות." שאל אותי: "יש לך ספר חובת הלבבות?" עניתי לו: "ודאי". אמר לי: "רגע, אחפש." אמרתי לו: "הרב יכול לומר לי את העיקרון". לא רציתי להטריח את הרב. הרב אמר: "לא. זה חשוב. זה דבר שאני רוצה שתזכור לכל החיים...". צמרמורת אוחזת אותי באותם רגעים. הרב חולה במחלה קשה. מי יודע אם זה לא דבריו האחרונים אלי. מהר גרשתי מחשבות אלו מראשי ומליבי ונגבתי דמעות סוררות שזלגו מעיני. בינתיים הרב מחפש ומחפש. אחרי חמש דקות (!!!) הרב חוזר לטלפון ואומר לי: "אני שמח שיש לך סבלנות. לא מצאתי אבל לא התייאשתי. אנא חכה עוד קצת!". אחרי עוד חמש דקות, הרב חוזר לטלפון ואומר לי: "תפתח! שער אהבת ה', זה בסוף הספר, סוף פרק ג'. אתה איתי?". עוד באותו נושא: כל התורה הייתה מונחת על כף ידו של אבא לערוך ליל הסדר בחוץ לארץ? לא ראוי הציווי המיוחד של הרב צוריאל לבני ביתו "הרב צוריאל למד חברותא ביחידות עם הרצי"ה" והרב מתחיל לקרוא מהספר: "ותחלה נפשך באהבתו (=באהבת ה') ותבטח על חמלתו וגודל חנותיו ורחמיו, ולא תשתתף בעת ההיא עם אהבתו אהבת זולתו (=לא לאהוב אף בריאה אחרת) ולא ישקיף עליך שאתה ירא עם יראתך ממנו בלתו (=שלא יראה לפניו שאתה מפחד מבריאה כל שהיא מלבד ממנו) ... ויהיה צוותך בבדידות (=הוא יהיה החבר שלך כשאתה לבד) וישב (=הקב"ה) עמך במדברות. ויהיה מקום מלא בני אדם בעיניך כלא מלא והריק מהם כלא ריק, לא תשומם (תשתעמם) בהפקדם (כאשר אינם) ולא תדאג בהעדרם ותהיה תמיד שמח באלוהיך שש בבוראך, עלז ברצונו וכוסף לפגיעתו (למפגש איתו) כמו שכתוב (שם סד) ישמח צדיק בה' וחסה בו ואמר הנביא (חבקוק ג) ואני בה' אעלוזה אגילה באלהי ישעי ואמר דוד עליו השלום (תהלים סד) ה' אורי וישעי ממי אירא ושאר המזמור." עד כאן הרב משמיע לי מתוך הספר. המשיך הרב בדבריו: "אתה מבין? מה זה מעניין אותך מה בני אדם חושבים? מדוע אתה מושפע מהם? כך אמר לי לפני כמה חודשים יהודי שלא היה לו בעולמו דבר מלבד הקב"ה, תורתו ועמו שאותם כה רצה לשרת בכל ליבו. לפני כחודש פרסם את תודתו לעם ישראל שהתפלל עליו ובזכותו ניתנו לו עוד כמה ימים נוספים לשרת בהם את תורתו ועמו. יהודי שכל כולו בלתי לה' לבדו, בלי חכמות, בלי גינוני כבוד, בלי הצטעצעות ובלי שטיקים. רק האמת לבדה לנגד עיניו, ספון בחדרו עשרות בשנים ומלמד לעמו תורה ומצוות. מצד שני, יהודי מתוק מדבש ונופת צופים. מלא אהבה ואמפתיה, זמין לכל דורש כאילו הוא בנו ומעודד ומחזק ברכי דרבנן דשלהי, (=ברכי ת"ח העייפות מעמל בתורה) טכסיס תלמידי חכמים. אסיים בתמונה שנחקקה בליבי מהשבוע האחרון. אברך בישיבת תורת החיים ביד בנימין, ביקש ממנו שיעמוד ליד ארון ספרים כדי שיוכל לצלמו על רקע מתאים. הרב כולו נבוך נעמד ליד ארון הספרים עם חיוך על שפתיו כאומר: "ככה זה בסדר?" יהודי שכל כולו קודש קודשים ואין לו על ראשו אלא ה' אלוהיו, מלא בעדינות ובמחשבות טובות איך לשמח עוד יהודי. הכותב הוא ר"מ בישיבה גבוהה גמזו ובישיבה גבוהה "נטע ימינך" שבהר חברון
