אט-אט יוצא המרצע מן השק. מה שהתחיל ונמשך שבועות רבים כהפגנות נגד צימצום עילת הסבירות, והתרחב למחאה נגד הרפורמה המשפטית בכללה, הפך להפגנות כמעט על כל נושא שברומו של עולם ומדינה. העיקר – להפגין.

העיקר – להיות בכיכרות. העיקר – לגדף את הממשלה והעומד בראשה. לעשות כל מאמץ להפלתה. הפגנות, שאין בינן לבין ימין ושמאל ולא כלום, כביכול, והן כבר בוודאות הפגנות של השמאל, בעידוד גורמי חוץ, נגד הימין, נגד הליכוד, נגד הדתיים. איזו תמימות קדושה בדבריה אלה של מפגינה המגדירה עצמה כדתיה: "המחאה איננה מחאה הומוגנית, היא לא מחאה של השמאל ולא מחאה של חילונים. היא מחאה רחבה, שחוצה מגזרים. היא מורכבת גם מדתיים מתונים ואנשי ימין ליברלי. המחאה מעוניינת להשיב לפה את הזהות היהודית ההומאניסטית הליברלית".

המרצע שיוצא אט-אט מן השק הוא במילה אחת – הכיבוש. על הכוונת – יהודה ושומרון והקריאה לנסיגה לקווי 67. מנכ"ל האירגון התבוסתני והמטיפני "ג'יי סטריט" בישראל, מביע זאת חד וחלק: "הניסיון של חלק ממנהיגי המחאה לנתק אותה מהמאבק בכיבוש, כאילו מדובר בשני עולמות נפרדים, לא יצליח". אני יכול לנחם אותו: נושא ה"כיבוש" יתעצם בהפגנות העתידיות מעל לנושא המשפטי. השאלה היא, כמה יחזרו להפגין כאשר יתברר יותר ויותר כי זה הנושא המרכזי?

אחד מראשי המפגינים נגד הממשלה, האלוף (מיל) יאיר גולן, ביטא זאת מפורשות מעל דפי עיתון זה ביום ששי: "ישראל עומדת בפני ברירת חייה – סיפוח או היפרדות. אם נבחר בסיפוח, מדינת ישראל תדעך לתוך מציאות אלימה שתביא עליה את חורבנה מבפנים ומבחוץ. אם נבחר בהיפרדות, אזי יש סיכוי להציל את המפעל הציוני"...דברים שכדוגמתם נכתבו על-ידי תבוסתנים קודמים לפני חמישים וארבעים ושלושים שנה. המפעל הציוני חי וקיים, תנועת ההתנחלות מתרחבת, כחצי מיליון ישראלים כבר מתגוררים מעבר לקו הירוק, אבל השמאל הקיצוני המתכווץ - בשלו.

גל הדיבורים החדש על ה"כיבוש" התגבר עם הגל החדש של הטרור הערבי, שכבר גבה יותר משלושים חללים מאז תחילת השנה ועשרות פצועים. כידוע, ה"כיבוש" הוא בן 56 שנה, הטרור בן 120 ויותר שנה. פובליציסטים בתוכנו מצדיקים את גל הטרור, במישרין או בעקיפין, בשלטון ישראל בשטחים, בחיכוך בין האוכלוסיות. "הכיוון צריך להיות הפרדה, ועד שלא נבין זאת – אנחנו נשלם בעוד ועוד קרבנות", כותב פובליציסט הדגל של "ידיעות אחרונות" בן-דרור ימיני, "מבין" את מניעי הטרור, ואף לא מילה אחת על השנאה היוקדת, הרצחנות הקמאית, שמלווה את הציונות מראשיתה. היש מקום להידברות כלשהי עם בני עוולה שרוצחים אב ובנו, ואם לעיני בתה בת ה12, המסיתים והשולחים, ראשי הנחש שיוצאים ממאורותיהם להכיש ולחסל? החוגגים על דם הטהורים שהם שופכים?

דברים ברורים יותר יצאו – שלא במפתיע – ממקלדתה של אשת השמאל ענת סרגוסטי. כך הגיבה על פשעי הטרור: "אחרי עשורים של כיבוש. של השפלה. של עקירה. של גזילת אדמות. של דיכוי. של הרג. של מעצרים ומאסרים. של מחסומים. של הרתעה. של מבצעים ומלחמות. של ירי והפצצות והפגזות. של צווים צבאיים, וחקירות שב"כ, ומניעת תנועה, והטלת מגבלות. של פירוק המנגנונים החברתיים. של פגיעה אנושה ברקמה החברתית, הפוליטית. של מניעה ועצירה וכתישה... אז מה חשבתם שייצא מכל זה? קולה? אז יש גל טרור, ועוד גל טרור, ועוד גל טרור." ב"הארץ" וברמאללה לא יכלו לכתוב את כתב הפלסתר הזה יותר ברור ויותר מסית.

השמאל הקיצוני בשלו. מסתבר ששגם אחרי ההתנתקות ועקירת אלפי מתיישבים מגוש קטיף, שהביאו עלינו ירי רקטות וטילים מעזה, שמאל זה לא הפיק לקח. אינני יודע היכן גרים האדון גולן והגברת סרגוסטי, אבל גם מקומות מגוריהם שבתחום הקו הירוק הם בעיני הערבים הפלסטינים "שטח כבוש". כך הם מחנכים את ילדיהם בבתי הספר שלהם, כך הם מצמיחים דורות של טרוריסטים ותאי טרור, רק בהבדל אחד בין עזה ליו"ש. ברצועה החמאס שולט, בגדה הביטחון נתון בידי צה"ל. אילמלא זרועות הביטחון שלנו, לא היו מסוכלים מאות ניסיונות לטרור, ואין (בינתיים) ירי טילים על כפר-סבא.

אין להתפלא אפוא אם מכאן ואילך נראה בהפגנות על הרפורמה המשפטית כביכול, יותר ויותר דגלי אש"ף, זה האירגון ששם לו למטרה לשחרר את כל "פלסטין", ודוברים שידגישו בהכרזותיהם המתלהמות את ה"כיבוש". ימשיכו אותה מפגינה דתיה וחבריה הימנים להיתמם, אך נושא ה"כיבוש" כובש את ההפגנות, שכבר מהוות פלטפורמה להצדיק את האויב, להבין את הטרור, להפיל את הממשלה הלגיטימית. יוצא המרצע מן השק: מניפים את דגלי ישראל - ולא בוחלים בדגלי האויב.