לפני כמה שבועות התגלגלתי לדיזנגוף סנטר התל אביבי עם בתי, כדי לחפש בגד מיוחד לאירוע משפחתי. קיבלנו המלצות לחנויות, הצטיידנו במים, בארנק ובסבלנות ויצאנו לדרך. העיר הלבנה אומנם מרוחקת רק 20 דקות נסיעה מלוד, אבל כדי להימנע מאתגרי פקקים וחנייה נסענו באוטו, לקחנו שאטל ונסענו באוטובוס, ולקינוח צעדנו כמה דקות ברגל. אולי היה עדיף לעמוד בפקקים. בהפתעה קפצה עליי תחושת דז'ה וו ותפסה אותי בבטן. הסתכלתי על מעבר החצייה ומצאתי את עצמי ממלמלת "יואווו, איזה פיגוע היה פה. נורא". הבת התעניינה מתי בדיוק התרחש הפיגוע ומה היא פספסה בשנה האחרונה. כששמעה שמדובר באירוע שקרה לפני 27 שנים היא לא הבינה למה מתעבות דמעות בעיניים שלי, זה הרי ישן כל כך. לא זכרתי את כל הפרטים. אבל כן זכרתי את מעבר החצייה, את התאריך הנורא של תענית אסתר ואת התמונות של הילדים המחופשים. אני זוכרת איפה הייתי כשהחדשות התפרצו לתוך שידורי הטלוויזיה. אני זוכרת שלא האמנתי. שנה וחצי קודם לכן התרחש פיגוע מחריד אחר לא רחוק משם, שגדע את חייהם של 22 בני אדם ופצע יותר ממאה. בפיגוע ההוא בתענית אסתר נהרגו 13 בני אדם ו־130 נפצעו. כל זה קרה יום אחרי פיגוע בקו 18 בירושלים, שבו נרצחו 19 אנשים. לא הכרתי אף אחד מהפיגוע ההוא בתל אביב. אפילו לא הכרתי מישהו שהכיר. אבל התמונות של ההרס ותחושות התדהמה והעצב לא עוברות. קראו לזה אוסלו, פיגועי אוסלו. לגרד את אבק ההשתקה ב־13 בספטמבר 1993, שחל אז בכ"ז באלול תשנ"ג, נחתם הסכם שלום רב־רושם על מדשאות הבית הלבן. בטלוויזיה חגגו, ברחובות תל אביב רקדו, בלוני כחול לבן הופרחו לאוויר, הפוליטיקאים והעיתונאים הבטיחו לכולנו מזרח תיכון חדש. אבל המציאות בשטח, ובוודאי ביהודה, שומרון וחבל עזה, הייתה שונה בתכלית. "אני אגיד לך איך זה התחיל אצלי, השלום. שיחקנו כדורסל במגרש, היינו בערך בני עשר, ופתאום אנחנו רואים מכונית קטנה, נוסעת בנסיעה מאוד איטית. וכל החלונות שלה מרוסקים. ויושב אדם בודד בתוך המכונית הקטנה הזאת, כל הפנים שלו מכוסות דם, האמבולנס מגיע והוא נוסע". את הסיפור הזה מספר נחום אבניאל, יוצר דיגיטלי, כותב ומגיש בחטיבת הדיגיטל של 'כאן', בסדרת רשת חדשה. אבניאל גדל בעטרת. הוריו עברו ליישוב בעקבות הכרזתו של יצחק רבין שהוא מתכוון לסגת מיהודה, שומרון וחבל עזה. כמה חודשים אחר כך הגיע השלום ואיתו עלה הטרור דרגה. מאבנים לירי חי, מפיגועים אפיזודיים לסדרה עקבית ועיקשת של ניסיונות לרצח יהודים. השגרה הלכה לבלי שוב. בימים אלו מציינים בישראל שלושים שנה להסכמי אוסלו. יש להניח שיעסקו בהשלכה המדינית של ההסכם, בתוצאות הביטחוניות ואפילו החברתיות שלו. אחרי הכול, כשהמציאות התפוצצה לכולם בפרצוף, העם זז ימינה. אולי גם יעסקו בצד הפוליטי של השיחות. ביריבות בין רבין לפרס, בהעברת ההסכם במליאת הכנסת על חודו של קול. אולי גם בכך שרבין, כמו ההנהגה הערבית המקומית ביהודה ושומרון, בכלל לא רצה לנהל משא ומתן עם אש"ף בשל רצחנותו. השאלה היא מי יעסוק באנשים שהמציאות שלהם הפכה בלתי נסבלת ברגע, בפחד שלהם ובחוסר הלגיטימציה שסבלו ממנו. אבניאל מנסה לגעת באזורים האלה. הוא יצר את 'ילדי אוסלו' כדי לתת מקום לקולות ולתחושות, לגרד קצת את פני השטח שהתמלאו באבק מרוב שנים, תסכול והשתקה. זו היא סדרת רשת, ארבעה פרקים קצרים. נגיעה, לא יותר. הזמנה לשיח. הפרק הראשון שעלה למסכים השבוע מותיר טעם של עוד. כל משפט שם קורא לפיתוח והרחבה. אבניאל הוא מראיין משתתף. בכל פרק הוא פוגש אדם שהשנים ההן הטביעו עליו את חותמן. בפרק הראשון מדובר בשירה צורי, מטפלת אישית וזוגית בתחום הטראומה, שבשנות ה־90 הייתה בת עשרה בקריית ארבע. בשנות ילדותה התמודדה עם פערים קשים לגישור בין תחושת גן העדן בתוך השכונה, לבין הרצח והסכנה האימתנית שאורבת בחוץ. הבטחות השלום מול חשש גדול של ההורים שזהו אסון. בפרק הזה עולה גם הניכור מצד החברה הישראלית. אתה סובל, נלחם על חייך ומתחנן שלא יחלקו רובים לחבורת טרוריסטים, ובתגובה אתה מסומן כאויב השלום. איש לא מבקש להבין או להקשיב. אפילו ראש הממשלה רבין כינה אז את המפגינים נגד ההסכמים "פרזיטים", "פרופלורים" ו"סרטן". הוא לא ספר את המתים, הפצועים והחרדות. הפרקים הבאים של אבניאל מרחיבים את התמונה לכיוונים שונים. לשיבי פרומן שהפגין נגד אביו אבל אז עשה מהפך אידאולוגי, לדובי מייזל שהגיש עזרה ראשונה בפיגועים ההם ועד היום מריח את הריחות הקשים. לשי בלאיש ופז כהן שהיו חיילים בשנים ההן וחוו את ה"שלום" בצורה של ירי מכיוונם של שוטרים פלשתינים. לשנות פיגועי אוסלו הייתה השפעה כבירה על מדינת ישראל, וטביעות אצבעותיה ניכרות עד היום. אבל הקולות האלה נדרסו, גם בזמן אמת וגם אחרי כן. הימים היו ימי ערוץ 1, שחגג את השלום יחד עם העיתונים וערוצי הרדיו, בלי להביא קולות אחרים. הרוב צעד בעיניים כלות לעבר השקט המובטח. אחר כך רבין נרצח ואסור היה לשפוט אותו ואת מעשיו כי היה בזה חילול כבוד הנרצח. ארבע שנים אחרי שהסתיימו פיגועי אוסלו החלה האינתיפאדה השנייה, שהייתה רצחנית ומפחידה יותר, ועלתה להרבה יותר בני אדם בחייהם. בין זה ובין זה, הכאב של השנים ההן נאלם. בערך הוויקיפדי על הסכמי אוסלו לא נכתב על המציאות שהשתנתה לבלי הכר ביהודה, שומרון ועזה וגם לא על הפיגועים. לסבל של התקופה ההיא אין שם. הוא התאדה. הסדרה של אבניאל היא ספתח. התחלה שאחריה צריך לבוא מבול של סיפורים. אולי קצת בדומה לכאב העקירה שפתאום צף ועלה השנה. גם את השנים ההן כדאי להביא אל התודעה הציבורית. אבניאל יצר סדרה על הילדים של אוסלו, אבל גם למבוגרים ההם כדאי לתת מקום. איך הם הרגישו כשהבית שבנו הפך פתאום להיות מסוכן? איך שמרו בתוך האתגרים האלה על המשפחה והזוגיות? האם אי פעם התחרטו? לפני כמה ימים כתב אבניאל בפייסבוק: "היום רצחו את הגננת של הבן שלי. יצאתי מהעבודה באמצע היום ודמעתי ברחובות תל אביב. נסעתי הביתה, וכל מה שיכולתי למלמל בדרך הוא 'בת שבע הגננת, רצחו את בת שבע הגננת'", ואחר כך הוא כתב עליה מילים נהדרות שיצאו מהלב. אחרי שטעמתי קצת ממה שהוא עבר בשנים ההן, גם הרצח הזה מקבל מקום אחר. של מישהו שמכיר כאב כבר שנים ארוכות, של מי שיודע מה הוא אובדן, של מי שיודע שחייבים להציף ולספר ולשתף, של מי שיודע שהדרך עודנה נמתחת לאורך. ספרו, כתבו, דברו. הגיע הזמן. לתגובות: ofralax@gmail.com ***
