השבוע, זכיתי להשתתף בהכנסת ספר תורה בבית הכנסת בו אנו מתפללים. השמחה הפשוטה של הורים וילדים, זקנים וצעירים, נשים וטף, כאיש אחד בלב אחד, בשמחת התורה, גרמה לי להתרגשות מיוחדת. הרגשתי שהאירוע הזה ברחובה של עיר, באמצע יום רגיל לגמרי של חודש אלול, שלבש פתאום, בין רגע, לבוש חג שמחת תורה חגיגי, מבטא במידה רבה את מהותם של הימים האלה – ימי חודש הרחמים והסליחות. ימים בהם כולם מבקשים לשוב הביתה, כל אחד מהמרחקים בהם היה השנה. לפני כמה חודשים כתב הזמר עומר אדם, בעודו מטייל בחו"ל, כי הבין את משמעות היותו יהודי דווקא בהיותו רחוק מהבית: "בשבוע שעבר, רגע לפני שבת... הלכתי להתפלל בבית כנסת שיהודי צדיק ארגן בבית שלו בכדי שיהיה נוח לאנשים שבאזור לבוא ולהתפלל. חלק מהאנשים באו במכוניות, חלק ברגל, חלק ספרדים, חלק אשכנזים. תפילת ערבית הייתה גם לפני שירד החושך. וכשסיימנו שאלתי למה? אז הסבירו לי שחלק מהמשפחות יותר חילוניות והמשפחות שלהן מחכות להן בבתים לארוחת שישי אז הסכימו על שעה שתהיה נוחה לכולם להגיע ולהתפלל ביחד. העיקר להיות ביחד, לשמור על המסורת, להקפיד על התפילות". וכך חתם את דבריו: "זו שנה מאתגרת בארץ ובאמת – אני חושב שרק כשאתה רחוק מהבית לתקופה אתה יכול להבין את המשמעות של להיות יהודי. לא משנה מה הדעות של כל אחד ואחת ולא משנה מה שלא נעשה כולנו, אנחנו משפחה אחת גדולה. זו זכות שיש לנו לחיות במדינה יהודית בארץ ישראל. בקיצור, הלוואי שרק נהיה מאוחדים, שמחים ובריאים וכל השאר זה בונוס! שום דבר לא מובן מאליו! אוהב אתכם, מתגעגע, חוזר בקרוב". עוד באותו נושא: עם מחפש משמעות אם יש את נפשך לדעת עם של גיבורי כוח בדרך אמונה בחרנו, בדרך אמונה שבנו המלך בשדה בשבוע הבא, י"ח באלול, לפי המסורת החסידית יחול יום ההולדת של שניים מגדולי מאורות החסידות: רבי ישראל בעל שם טוב ורבי שניאור זלמן מליאדי - בעל ה"תניא", מייסד חסידות חב"ד. לפני כמעט 230 שנה, בתחילת חודש אלול, נשא רבי שניאור זלמן מליאדי דרשה מפורסמת שבה המשיל את ימי אלול למועד בו נפגשים עם המלך בשדה: "משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו. ואח”כ בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כי אם ברשות ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה" (רבי שניאור זלמן מלאדי, אדמו”ר הזקן, לקוטי תורה פר’ ראה ע’ לב). הנמשל לדבריו הוא שבימי אלול, מלכו של עולם מתגלה לכל העם באופן בלתי רשמי, עם הארת פנים מיוחדת, המאפשרת לכל אחד, בכל מקום בו הוא נמצא, להיפגש עם המלך. אפשר אולי לדמות זאת במשל אחר, שיותר קרוב לעולם המושגים שלנו, לימי תעמולת בחירות, בהם כל נבחרי הציבור יוצאים אל העם שבשדות, וניתן לדבר איתם בגובה העיניים, בלי בירוקרטיה ותיאומים מסובכים. עם זאת, במצב הזה, בו המלך בשדה, הוא איננו מתגלה בכל יופיו ורוממותו. עם היופי והרוממות ניפגש בשלב הבא, בחודש תשרי העומד בפתח שדומה במשל לפגישה עם המלך בארמונו. נדמה לי שזה מה שהופך את חודש אלול למיוחד כל כך. מצד אחד יש בו תחושה חזקה של חיבור עממי למסורת – רחבת הכותל הגדושה רבבות יהודים העולים למעמדי הסליחות, וסמטאותיה של ירושלים העמוסות סיורי סליחות, מכל הסוגים והמינים, ומצד שני – ימי חולין רגילים לכאורה, ימים של "פסק זמן" מכל הרעש והפיצוצים, ימים בשביל הנשמה. וכמו שכתב אריק איינשטיין בשירו "פסק זמן": "לתת לראש לנוח מהפיצוצים, לתת ללב לנוח מהלחצים... כי - הנשמה רוצה קצת מנוחה...". כל עוד שרים הילדים השבוע הורים רבים מתחילים עם ילדיהם, בעזרת ה', שנת לימודים חדשה (בתקווה, ללא שביתות...). אחד השירים האהובים עליי שנכתבו על התקופה המרגשת הזאת, הוא השיר "כל עוד" של עלי מוהר ויוני רכטר. השיר מספר על ילד ההולך אל בית הספר בחודש תשרי, בעוד אביו שומר עליו מן הצד. לאחר מכן מתואר אב כשהוא נזכר בימים בהם היה תלמיד בעצמו, והובל על ידי אביו אל בית הספר. האב שמלווה את בנו, נזכר בימיו בבית הספר, עת למד אותם תכנים שלומד כעת בנו: "גבר באמצע הבוקר, גבר בלב חייו, על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב, והוא זוכר שאביו, פעם הלך אחריו, הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו..." וכך סיפר עלי מוהר כיצד נולד השיר: "יוני (-רכטר) סיפר לי שהיה לו חלום שבו ילד הולך ברחוב, אולי מישהו עוקב אחריו, משהו מפחיד. כאן אני התחלתי לעבוד (...) לקחתי ממה שהביא יוני את הילד שהולך ברחוב וגבר הולך אחריו, אבל הגבר נהיה אבא. ופתאום השיר נהיה מאוד אישי". וכך מסתיים השיר המקסים הזה: "אך הילדים עוד שרים שיר על יורה וחצב, וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו: גם אם אלך בגיא צלמוות הן לא אירא, גם אם אפול פתאום יאמר לבי שירה. כל עוד עולה הבוקר, כל עוד נכתב הלוח, כל עוד הולך לו בן, ואב בעקבותיו, כל עוד שרים הילדים על שנה חדשה, כל עוד הכל מתחיל פה שוב מהתחלה, כל עוד הים מתעורר, כל עוד הרוח עולה, כל עוד על שחור הלוח, תתנוסס מילה". ימי אלול הם ימי תקווה כאלה, של "כל עוד". של מלך שיוצא אל השדה להקביל את פניהם של הילדים שמתחילים שנה חדשה, ומאיר להם את פניו (ואולי המלך הוא בעצם גם האב שמלווה את בנו לכיתה?). ימים של שנה שמתחילה בחגיגיות של ימי חולין. של ילקוט חדש ומחברת חדשה שנפתחים, ומעוררים התרגשות, חשש ותקווה. השיר הזה, שראשיתו בחלום מפחיד, הפך לשיר תקווה וגעגוע. אחרי השנה החולפת, כולנו מייחלים לכך שהפחדים והחששות יתפוגגו ויהפכו לתקוות לשנה חדשה, טובה ומתוקה.
