בשבועיים האחרונים זכיתי לטייל מספר ימים עם המשפחות של אשתי ושלי.
כמו (כמעט) בכל משפחה דתית לאומית, גם המשפחות שלנו "מפוזרות" על כל הרצף המגזרי. מהגיס החרד"לי ועד הגיסה השמוצניקית (זו אינה קלישאה.., הם אשכרה כאלה).
בניגוד להבנות אליהן הגענו לפני החופשות, שנשתדל מאוד לא לדבר על פוליטיקה.., ובכן... זה לא תמיד עבד. באופן סופי ומוחלט אני מבין בהכנעה שאין שום סיכוי שצד אחד יצליח לשכנע את הצד השני בצדקת דרכו ותפיסת עולמו.
כל צד משוכנע לגמרי שהאמת המוחלטת נמצאת בצד שלו וכל האשמה במצב בו אנו נמצאים מוטלת לגמרי על הצד השני. כל צד חושב שאם רק הצד השני היה מוכן להקשיב, בטוח הוא היה משנה את דעתו.
אבל לא..זה לא יקרה. לצערי אני פשוט לא רואה אף אחד משנה את דעתו. אבל יש משהו שכן היתה עליו הסכמה רחבה. שצריך אחדות.
אחדות שבה מבינים שאם צד אחד ינצח, כולנו נפסיד. אחדות בה כל צד, למרות שהוא משוכנע לגמרי שהוא צודק, יסכים ללכת קצת לכיוון של הצד השני. אחדות שבה מבינים שאנחנו אחים ורוצים להשאר כאלה. אין לנו ברירה אחרת.
