היא התקשרה אליי לפני שנה יום לפני פתיחת שנת הלימודים: אם מודאגת לתלמידה שעולה לכיתה ג'. הקול שלה נשמע חסר אונים. היא הסבירה לי: "אין לילדה שלי אפילו חברה טובה אחת. היא נשמה טובה, על הרצף. אני חוששת מהיום הראשון ופוחדת ששוב פעם היא תמצא את עצמה בעל כרחה יושבת לבד...". שאלתי אותה אם היא ניסתה להציף את העניין למול ההורים בכיתה. היא ענתה לי שכל ההורים רוצים שהילדה שלהם תהיה מאושרת. וזה אומר שכולם צריכים להתכוונן לתפוס את המקום הטוב ביותר עבורם בכיתה ביחד עם החברה שהם בחרו בה. ולא נעים לומר, אבל תכל'ס זה קצת אווירה של ג'ונגל. החזק תופס...ובאקלים הזה אין כל כך מה לבקש להתחשב או להסתכל על ילדות שיותר קשה להם. יצאתי מהשיחה עם האמא הכאובה הזו עם אלף מחשבות: אנחנו הרי מכירים את התרחיש הזה שחוזר על עצמו כל שנה: רוב ילדי הכיתה יתפסו את מקומם ותמיד יישארו המיעוט שיישארו לבד. מה איתם? ומה המסר ששאר הילדים מקבלים כאן? וההורים, איפה התפקיד החינוכי שלהם מתחיל בכל עניין הטמעת המודעות החברתית לילדים שלהם? בסופו של דבר התקשרתי אליה שוב פעם והצעתי לה לשלוח בקבוצת הווטסאפ של ההורים את הנוסח הבא: 'הורים יקרים, אני רוצה לאפשר לכם להעניק לילדים שלכם מתנה נפלאה שנקראת רגישות לזולת. הבת שלי מתקשה בתחילת שנה לשבת ליד החברות שלה והיא יותר מתשמח עם מישהי מהבנות תושיט לה יד'. האמת שחששתי. כי תכלס למרות ההיגיון שבעניין, לא באמת ידעתי איך ההורים הולכים להגיב. האם הם יתעלמו? ישקעו באדישות? יגיבו בחיוב? למחרת אחרי פתיחת שנת הלימודים קיבלתי מהאמא הזו שיחת טלפון כאשר הפעם הקול שלה נשמע אחרת לגמרי: "תקשיב. אני לא ממש האמנתי במהלך הזה אבל יותר משישה הורים פנו אליי ואמרו שהם דיברו עם הילדות שלהם והם ישמחו לשבת ליד הבת שלי. אמא אחת הגדילה לעשות ואמרה לי תודה רבה על הזכות והשיעור שהענקתי לבת שלה: "במקום להיות סנובה" היא ציטטה את האמא: "ולא לראות אף אחד חוץ מאת עצמה הבת שלי בפעם הראשונה הסתכלה על מישהי אחרת....זה היה שינוי מרענן" הורים יקרים, כמה יום לפני פתיחת שנת הלימודים זה הזמן לדבר עם הילדים שלכם ולהעניק להם את המתנה היקרה ביותר שאתם יכולים לחשוב עליה. מתנה שתלווה אותם לאורך כל החיים שלהם. מתנת הרגישות. עוד באותו נושא: הורים, אל תפספסו את השיעור האמיתי של אדר כה עשו החטופים לא מחכים שהקרע יהיה בלתי ניתן לאיחוי איך להפוך את הטראומה לדרך של צמיחה?
