רגע לפני פתיחת שנת הלימודים, יצאתי אתמול ליום-לימוד מקצועי, יום לימודים על אתגרי המערכה על הארץ, מערכה עליה אני מופקדת כשרת ההתיישבות. היה זה יום מייגע ומעצים גם יחד, יום בו היטלטלתי בדרכים-לא-דרכים, נצרבתי בשמש הקופחת, נשמתי לקרבי נופים עוצרי-נשימה, יחד עם המון אבק, ופגשתי אנשים גדולים מהחיים. בין ההרים והגאיות, בין הצבאים ואיילות-השדה, בעומק המרחבים שרק דרכי עפר משובשות מובילות אליהם, ובשדות בהם נער צעיר (או נערה) מוביל עדר צאן או בקר – שם, הרחק מעין-רואה, מתנהלת יום-יום ולילה-לילה המערכה על ארץ ישראל. זו מערכה קריטית, משום שמי שינצח בה – יקבע במידה רבה את גורל הארץ והמדינה, ומשום שהצד השני – הרשות הפלסטינית – משקיע בה מאמצי-על, תקציבי עתק, ותכניות סדורות הן בהיבט האסטרטגי והן בהיבט הטקטי. עד לאחרונה נהגנו לומר, ובצדק, שמדובר במערכה המתנהלת במעמד צד אחד בלבד: הצד של הרשות הפלסטינית. ראש הממשלה של הרשות העוינת הזו הצהיר באופן רשמי כבר לפני שנים, על "צוות, במשרד ראש הממשלה, ושמו "צוות שטחי "C." וציין כי "משימת הצוות הזה היא להכין תכניות, לייצר אפשרויות, ולנתב השקעות כספיות, לטובת פרויקטים שיחזקו את האנשים שלנו ואת הנוכחות שלנו בשטח". כדאי לשים לב לטרמינולוגיה הזו: ראש ממשלת הרש"פ מבין שהנוכחות של "האנשים שלו" בשטח, היא-היא שמאפשרת לו לכבוש דה-פקטו את השטח הזה, אלפי דונמים של אדמות מדינה – שטחים פתוחים שלא היו עליהם שום בית, שם שדה, ושום בעלות - הולכים ונכבשים, ללא שום הסכם או מו"מ, ללא אף יריה אחת, כיבוש שקט אבל מבטיח. ואנחנו? אנחנו, מדינת ישראל הרשמית, הסתפקנו לאורך כל אותן שנים בפעולות אכיפה נורמטיביות, כאלה שאל-מול המאסה האדירה של ההשתלטות העוינת על השטח, מזכירות בעיקר את המאמץ לרוקן את הים עם כפית. בהיבטי תפיסת השטח הקמנו ישובים, התופסים שטח קטן ומצומצם, והפקרנו את המרחבים, כך שהישובים שהקמנו הופכים מכותרים ומאוימים מכל עבר באמצעות אותו פרויקט-השתלטות של הרש"פ. כבר אמרתי: מערכה במעמד צד אחד בלבד, מערכה בה אנחנו נסוגים ונסוגים, מפסידים ומאבדים את ארצנו ללא קרב... עוד באותו נושא: שרה נתניהו: "לפיד חצה קווים אדומים" שלב מכוער בקמפיין דמוניזציה ציבורי נגדנו ספגתי קללות, הקואליציה לא יצאה להגנתי לפיד מסרב להתנצל על סערת סטרוק עד שבאו אותם אנשים, אלה שכתבתי עליהם שהם גדולים מהחיים: אנשים שפורשים מפה, מתבוננים דרכה על המרחבים, מסמנים ואומרים: כאן יש אזור אסטרטגי – אז כאן אני הולך לגור, ולרעות את הצאן, לא משנה כמה זה קשה. אנשים שעומסים על כתפיהם הדלות אחריות למאות ואלפי דונמים, שרוכשים במיטב כספם עדר כבשים למרות שהם יודעים שזו השקעה לא רווחית בכלל, רק בשביל להרוויח את השטח שהעדר הזה ירעה בו. אנשים שמוכנים לישון עם ילדיהם הקטנים באוהל-טיולים תחת גשם שוטף לאורך חודשים, ובבקרים להסיע את אותם הילדים לגן ולבית הספר שנמצאים אי-שם בישוב המרוחק, וכל זה עם חיוך על הפנים, חיוך של מי שיודע כמה חשובה המשימה שלקח על עצמו, ושמח בה למרות שהיא קשה על-סף הבלתי-אפשרית. האנשים האלה הם החוואים, והם שמצילים עבורנו את ארץ ישראל, את מרחביה שכמעט ואיבדנו, ומשנים ללא-הכר את המפה, סוף סוף לטובה. היקף השטחים הפתוחים שהחוות מצליחות לשמור עבורנו, גדול פי כמה וכמה מכל שטחי הישובים גם יחד, והשילוב המנצח של ראיה אסטרטגית שקיימת בדר"כ אצל מצביאים, עם נכונות לעבודה מפרכת כזו שמוצאים רק אצל חפ"שים – השילוב הזה מייצר אפקט עוצמתי שמצליח לשנות את המציאות גם במקומות בהם כבר היה נראה שהכל אבוד, שאיבדנו את השטח. מסירות הנפש שלהם למען הארץ יכולה להתחרות רק בשמחה הטבעית והפשוטה ששופעת מהם, שמחה של ישוב הארץ, של אהבת הארץ, שמחה של תחושת שליחות שממתיקה את כל הקשיים. לאורך כל הסיור נדמה היה לי שהאור-החיים הקדוש מלווה אותנו וחוזר שוב ושוב על פירושו לפסוק הראשון בפרשה: "והיה - לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ". כאן, בגבעות ובגאיות האלה, כאן רואים את הפירוש הזה "בלייב", בשידור-חי ממש. לנגד עיני המשתאות קמים ועומדים עוד ועוד פסוקים מפרשת השבוע. אנו עומדים על צלע ההר הנשקף אל בקעת הירדן, הנוף עוצר נשימה, והפסוקים מהדהדים מעצמם: "והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר-ה' אלוקיך נותן לך, והקמות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד... והיה בעוברכם את-הירדן תקימו את-האבנים האלה אשר אנוכי מצוה אתכם היום בהר עיבד ושדת אותם בשיד" – היכן עמדו האבנים הללו, בירדן? או בהר עיבל? שואל רש"י ללא מילים, ומשיב: "שלושה מיני אבנים היו: שתים עשרה בירדן, וכנגדן בגלגל, וכנגדן בהר עיבל" – והנה לפנינו כל הסיפור כולו: אבנים גדולות, אבני דרך, שמציבים בנים גדולים (ובנות גדולות לא פחות, שבלעדיהן על המפעל הזה לא היה מצליח לקום), על כל הרצף שמהירדן אל ראש ההר. רצף של חוות, רצף של אבני דרך, רצף של בנים שמקימים מחדש את אחיזתנו בארצנו. "אנשים מוזרים, לו יהי חלקי עמכם" – כתבה המשוררת נעמי שמר לאותם אנשים שמשננים שוב ושוב ש"ארץ ישראל שייכת לעם ישראל". כשרת ההתיישבות, נפלה בחלקי הזכות להגשים את המשאלה הזו, ולתת, לראשונה, כתף ממשלתית למאמץ הלאומי העצום של מפעל החוות. להעניק סיוע ממלכתי שיחזק את החוואים ויאפשר להם התמודדות קלה יותר עם מגוון הקשיים שעמסו על עצמם למעננו. לתת לראשונה מענה ממשלתי-ישראלי להכרזה של ראש ממשלת הרש"פ, ולייצר מציאות חדשה בה גם ממשלת ישראל מבינה ש"האנשים שלה" שנמצאים בשטח, הם-הם ששומרים על הארץ והם שזכאים לעזרה ותמיכה, לא למענם, אלא למען כולנו. יצאתי לסיור כדי ללמוד על האתגרים והצרכים בהם אוכל לסייע, אבל למדתי הרבה יותר ממה שתכננתי: למדתי על אהבת הארץ, על דבקות במשימה, על צניעות וענווה והסתפקות במועט, ביום לימודים אחד קיבלתי שיעור שלא יכולתי ללמוד בשום כיתה ובשום בית ספר, שיעור שאני ממליצה לכל אחד מאתנו לא לפספס. בכלל, אני ממליצה לכולכם מכל הלב: קחו את עצמכם לסיור הלימודי הזה, אתם חייבים אותו לעצמכם, לאופטימיות שלכם, לציונות שלכם, לפרופורציות, ולהבנת-המציאות שלכם, צאו אל השדה, אל מרחבי הארץ הטובה והאנשים הטובים האלה שמוסרים את עצמם עליה, שמנכיחים את עקרון "זכותנו על הארץ" בעולם המעשה, ורואים ומביאים ברכה רבה בעמלם. לא תצטערו. את הסיור סיימתי באירוע מרגש במיוחד: חנוכת גן הילדים בישוב "מלאכי השלום" – ישוב שהממשלה שלנו החליטה על הקמתו לפני מספר חודשים, יחד עם שמונה ישובים נוספים. לא יאומן ממש! בדיוק לפני שנתיים, בחרתי לפתוח את שנת הלימודים בישוב עשהאל, שלאורך שנים היה מעוכב-הסדרה. אספתי אז את חתימות ילדי הישוב על מכתב לראש הממשלה, המבקש ממנו להסדיר סוף-סוף את עשהאל, כפי שהבטיח. והיום? היום אנחנו זוכים לקיים את ההבטחות. תשעה ישובים חדשים, ועוד עשרות מישובי ההתיישבות הצעירה שזכינו לקבל את ההחלטה על הסדרתם. כמה חלמתי וכמה עמלתי על כך, והנה זכיתי גם לקיים, זכות עצומה ושמחה גדולה.
