פתיחת שנת לימודים היא הזמן המתאים לחשוב על התחדשות של המורים ושל הלמידה בכיתות. לא מזמן נכחתי בהדרכה אינטרנטית שערך קולגה שלי. הצטרפתי אליה כ'משקיף מן הצד' - גם כדי לקבל השראה מחבר מקצוען, אבל גם בשביל לעמוד על הדינמיקה ששוררת בימים טרופים אלו (שעה שהמושג 'מורה' והמקצוע 'גננת' הפכו זה מכבר למילה נרדפת ל'דרושים') - בין מורים ומורות שמחפשים להתקדש ולהתחדש. ההדרכה עסקה בתחום הקרוב ללבי, ולמעשה לליבם של כל אנשי ונשות החינוך – בשאלת המוטיבציה, או בניסוחו הפרגמטי של אותו ידיד: "שיעור פתיחה לשנה חזקה – מהרגע הראשון!". הוובינר אכן היה מעורר השראה והעניק לי לא מעט חומרים להרהר בהם. לצד זאת, הוא גם הציף בי תהיות נשכחות על מהותה של ההוראה ועל שיטות למידה שזה מכבר חלפו מן העולם. הנה אחת מהן: עוד באותו נושא: טראמפ יסגור את משרד החינוך בצו נשיאותי הילדה לא מפסיקה לשאול שאלות ונגמרת לי הסבלנות מסעות תיכוניסטים למורשת השואה – גם בישראל כשהבוט מלמד אותך להיות בן אדם היה זה תומאס ג'פרסון, נשיאה השלישי של אמריקה, שהירבה לדבר בשבחה של היגיעה, עד שלעתים אף היה משתעשע בלשונו ומסנן בין שיניו: "אני מאמין גדול במזל, והתרשמתי שככל שאני מתאמץ יותר – יש לי גם מזל גדול יותר"; אך האם מערכת-חינוך בת-ימינו מסוגלת לאמץ הגיג שכזה ולפעול על-פיו הלכה למעשה? זה לא סוד, שרבים מהיושבים מול הלוח המחיק בכיתה הם 'מאותגרי קשב וריכוז' ברמה כזו או אחרת (ואף שמעתי שיש מי שמנסח זאת להפך - שיש בכיתות בישראל גם כאלה שהם לא...) ושאלת השאלות היא: האם לנו, אנשי החינוך בישראל, יש מה לעשות עם המצב לנוכח התפיסה הג'פריסונאית שהוזכרה בפסקה הקודמת? אז ברור שכן. אחרי הכול אנחנו כאן בארץ היהודים, וכשם שפרצופיהם שונים, כך פתרונותיהם עולים על כל דימיון, ובכל זאת, מובטחני שהצגה קצרצרה של פרקטיקה מוכחת, לבטח לא תזיק. שוו בנפשכם ששמכם הוא 'מוטי' ואתם מורים למתמטיקה בבי"ס 'השלום' בשכונת 'מלחה' בירושלים, ולגמרי במקרה אחוז גבוה במיוחד מהתלמידים שלכם הוא אוהד מושבע של 'בית"ר', אותה קבוצת כדורגל צהבהבה, ששוכנת כבוד ממש לצדכם – ב'איצטדיון טדי' הנודע. לאור זאת, אתם מחליטים שאת שיעורכם ה'כפול' בכיתה ו' תערכו לראשונה במגרש; כן, ממש באותו המגרש בו כעבור 14 שנות ציפייה זכתה האלופה השנה בגביע המדינה הנחשק. לשמע ההחלטה המפתיעה, התלמידים פורצים בשאגות ענק אך משתתקים בשניות לאחר שהפנימו שהתכנית תצא לפועל רק אם יקיימו את כל הנהלים. כעבור דקות אחדות, אתה מוצא את עצמך ניצב בפני להקת-ילדים מתוקים שמוכנים לעשות הכל, אבל פשוט הכל (!) ובלבד שהשיעור ייערך על כרי הדשא הקצוצים והרעננים. בשיעור עצמו, אתה בוחר לנצל את ההזדמנות ו'ממשחק' את הלמידה (Gamification) כיד הדימיון הטובה עליך, ובתוך כך – עורך 'תזכורת-קלה' עם מושגים מתמטיים נשכחים – מ'קפיצות' סדורות על פני 'ציר המספרים' שייעשו (איך לא?) על קווי המגרש ותרגול 'סדרות חשבוניות' כמו גם ספירה ב'דילוגים', ועד חזרה על נושא ה'שברים' בעזרת בחינת שטחי המגרש האולימפי בהתאם לכללים הבין-לאומיים של פיפ"א. במסגרת זו, אתה משכיל להבין שמדובר בהזדמנות פז שפשוט פשע לפספס - להתחכך עם מושגים גיאומטריים שונים, כמו סוגי משולשים וחישוב היקף מעגל, רדיוס ושטחים, ולקינוח אתה אף מעז לאתגר את התלמידים ולחשוף אותם למושג ה'פרבולה', וזאת באמצעות התבוננות משותפת על החוקיות החמקמקה שמסתתרת לה מבעד ל'בעיטה המסובבת' שאתה מבקיע לשער בגאון... אז נכון, אתם לא ממש גרים בשכונת 'מלחה', ובכלל אתם אוהדים של מכבי חיפה, וגם אם הייתם עונים להגדרות - ממתי המנהלת מרשה בכלל לצאת מביה"ס ואפילו מהכיתות?! וכן, ג'פרסון בהחלט צדק, ובלי מאמץ, הישגים מסתבר לא ממש יקצרו פה בארץ הקודש, אבל לגרום לתלמידים להתייגע דרך מישחוק וחוויה, תחומי עניין ואתגר – אפשר גם אפשר! ואם התחלנו בג'פרסון, אין מתאים מלקנח בעמיתו להגשמת החלום, בנג'מין פרנקלין, שאף הוא כחברו הטוב מתנוסס על פני ה'שטר הירוק', ואשר טבע את האימרה המוטיבציונית הקסומה: אמור לי ואשכח /למד אותי ואזכור /ערב אותי – ואלמד! הכותב הוא מרצה בחוג לגיל הרך מכללת אפרתה
