"בבחירות העירוניות הקרובות – יש לאגד את כל הכוחות הדתיים והמסורתיים, וגם את החילוניים שיש להם יחס חיובי ליהדותה של המדינה. למעשה, את הרוב היהודי, לעצור את השיטפון המובל בידי המיעוט הקיצוני לפני שיטביע את כולנו" עד לפני כעשרים שנה, המפלגות העירוניות היו קשורות למפלגות הארציות וכפופות למנהיגיהם. לכן, גם אם היה נציג עירוני של מפלגה חילונית – הרי שבגלל הסכמים קואליציוניים בכנסת היה מחויב לסיכומים שנעשו עם המפלגות הדתיות. כך התנהל הסטטוס קוו המפורסם ובתי עסק ותחבורה ציבורית נסגרו בשבת במרחב העירוני (למעט חיפה, שם התחב"צ התקיימה, אמנם בהיקף מצומצם). המהלך בשבת ברחובות הערים היה מרגיש – שבת היום. בתהליך של היפרדות מהפוליטיקה הארצית והתנהלות עצמאית יותר של העיריות – הלכו ונדחקו המפלגות הארציות מהנוף העירוני. מי שזיהה את פוטנציאל השינוי הם גופים פרוגרסיביים רדיקליים וגופים אנטי-דתיים. תחת הכותרת "דת ועיר" שמפוררת את המדינה לנסיכויות קטנות, כמו באירופה של ימי הביניים, יצרו קבוצות לחץ מקומיות קטנות ולוחמניות "גבעתיים חופשית", "תל אביב חופשית" ועוד. עוד באותו נושא: מבתי הקברות לשולחן המטכ"ל קדושת התורה ויפי הבריאה מעטים מול יועצים דמעת העשוקים הם נלחמים בכל מה שהם קוראים "הדתה" ומה שהיה מקובל במשך עשרות שנים – לימודי זהות יהודית בבתי ספר חילונים – נזרק החוצה בכמה ערים מרכזיות. המאבק של חוק המרכולים פרץ את גבולות הסטטוס קוו המסחרי במקומות רבים, ומספר החנויות הפתוחות הולך וגדל כל העת. במקביל כמה ראשי רשויות עשו דין לעצמם, ופתחו קווי תחבורה ציבורית, ומתהדרים בכך שהם משרתים את הציבור למרות שבפועל מספר הנוסעים מצומצם ביותר. זהו דגל של פריצת השבת בפרהסיה וריקון הסממנים היהודיים מהרחובות. עיריות רבות יוזמות אירועים בשבתות ומאלצות את העובדים להפעיל אותם. מרכולים נפתחים ברחבי הערים בשבת, שלא לדבר על תחנות דלק שהפכו למרכז מסחרי. למעלה מ-400,000 יהודים עובדים בשבת, ויש הסבורים שהמספר מתקרב למיליון. חלק גדול מהם לא רוצים בכך, אבל נאלצים לחלל את השבת כדי לספק את רצונם של מי שהשבת אצלם בעיקר יום בליינות וצרכנות. מי שמגיש מועמדות לעבודה במקומות כאלה – עלול להיפסל על הסף אם הוא דתי כיון שנדרשת עבודה בשבת. גם אם לא יאמרו לו זאת באופן רשמי. אנו הולכים ומתקרבים למצב האומלל של ראשית המאה העשרים, כשיהודים שומרי מצוות נאלצו לעבוד בשבת מחוסר אפשרות פרנסה אחרת. כך היה בארץ ישראל, אירופה, אמריקה, צפון אפריקה ועוד. כל זה יחד עם המאבק נגד הפרדה מגדרית בפרהסיה אשר מונע אירועים לקהל המקפיד על כך. למרות שכך נהגו עשרות שנים, אפילו בימי מפא"י ומר"ץ, שהייתה להם לפחות הסובלנות לכבד ערכים של אחרים במידת מה. לאחרונה גם שימוש באולמות עירוניים מותנה באי-הפרדה. שלא לדבר על שעות נפרדות באתרי טבע שנשללו על הסף גם בזמן שהאתר סגור באופן רשמי. כשהאווירה היא ריקון הפרהסיה מסממנים יהודיים, אין להתפלא על כך שבמקומות מסוימים דתיים מותקפים בקריאות גנאי, ביריקות וקללות ואף באלימות פיזית בלא שעשו דבר. סתם כך בגלל עצם נוכחותם במקום. גורמים קיצוניים לא רוצים כלל בנוכחות של מי שמבטא בלבושו סממנים יהודיים, לא ברחוב שהם גרים בו ולא במסעדה בה הם אוכלים. אם עד כה לא היה להם נעים להביע זאת – האוירה הציבורית הנוכחית משחררת את המחסומים הללו. מי שהדתיים ממש מפריעים להם, כבר החלו בדיבורים על חלוקה למדינת ישראל ומדינת יהודה. את הפוטנציאל לאסון הזה כבר חזה ביאליק כשראה קבוצת ילדים משחקים כדורגל בשבת בשנת 1926, ואמר ""סכנה גדולה נשקפת לנו שנתפלג לשני שבטים, האחד נאמן לקנייני האומה והשני פורק עול וכופר, הולך בדרכי ירבעם בן נבט. אם לא נרומם את ערך השבת בתוכנו, כאן ובכל מקום ובייחוד בעיני הדור הצעיר, נבול ניבול, לא תהיה לנו תקומה". יש להפנים כי זו מלחמה על יהדותה של המדינה, אך לא פחות מכך, על שלמותה של המדינה, ועל האפשרות של דתיים לנהל כאן את חייהם על פי ההלכה. יש להפעיל את כל צופרי האזעקה טרם שנאחר את המועד. בבחירות העירוניות הקרובות – יש לאגד את כל הכוחות הדתיים והמסורתיים, וגם את החילוניים שיש להם יחס חיובי ליהדותה של המדינה. למעשה, את הרוב היהודי, לעצור את השיטפון המובל בידי המיעוט הקיצוני לפני שיטביע את כולנו.
