30 שנה להסכם אוסלו, אנחנו ניצבים השבוע לפתחו של אירוע מביש נוסף שפוקד אותנו בעקבות אותה החלטה הרת-אסון שקרעה מאתנו חלקים מארצנו, הפקירה את חיינו, השפילה את כבודנו הלאומי, פגמה את קוד-הפעולה של הצבא ושאר גורמי הבטחון שלנו, ושינתה לבלי-הכר את כל מסלול חיינו כעם ריבוני בארצנו. ביום ראשון הקרוב תתכנס בסעודיה ועדת המורשת של אונסק"ו, כינוס בן כשבועיים שעל סדר יומו, בין היתר, החלטה להכיר בתל יריחו כ... אתר מורשת פלסטיני! כן, בלי גרם של בושה, הרשות שמשמידה את אתרי המורשת שלנו באופן מכוון ושיטתי - היא שמועמדת לקבל הכרה בינלאומית כ"אתר מורשת" ביריחו שלנו, העיר המכונה "מנעולה של א"י", ואשר נודעה כ"קרית הממשלה של הממלכה החשמונאית". כן, נכון: זו לא ההחלטה האבסורדית הראשונה של אונסק"ו, קדמו לה החלטות דומות על מערת המכפלה ועל הכותל והר הבית. אבל משהו בהחלטה של יריחו צורם ומביש במיוחד. כדי להבין זאת, צריך להגיע ליריחו ולראות בעיניים את גודל הזוועה. וזה מה שעשינו בראשית השבוע, כשירדנו ליריחו בסיור שיזמה שדולת א"י בכנסת, בהדרכת המועצה האזורית בנימין, ארגון "שומרים על הנצח", ועמותת "רגבים". אמרתי שצריך לראות כדי להבין, ואכן, למול עינינו המשתאות, 200 מטר בלבד מ"תל יריחו" עליו מבקשים אבו מאזן וחבר מרעיו לקבל הכרה בינלאומית חגיגית - מתנוסס בצד הדרך תל אחר, רחוק מכל חגיגיות: תל של הרס וחורבן, מעין תלולית שתחתיה קבור היפודרום שנבנה ע"י הורדוס. הוא נמחק כליל, נהרס ונשדד, ועל חורבותיו מנוהל כעת אתר בניה. "טירתנו היתה לשמה, יפי אדמתנו לזרים" - מהדהדים מאליהם הפסוקים מתוך הסליחות... וזה אינו אתר המורשת היחיד שנהרס ונשדד ביריחו תחת עינה העצומה לרווחה של הרש"פ, בעידודה, ובהכוונתה: כזה הוא גם מצבם של הנקרופוליס - בית הקברות הענק והמכובד של האצולה החשמונאית, של "הגנים השקועים" - פאר היצירה של הורדוס שנחשב לאתר יפהפה יחודי בעולם כולו, של מבצר קיפרוס - שנבנה לכבוד אמו של הורדוס, ושל מבצר דוק - מקום מותו של שמעון החשמונאי, אשר קולו, כקול קורא במדבר, זועק מעל כל השוד הנורא הזה: "לא ארץ נוכריה לקחנו"! שיא השיאים נגלה לעין בארמונות החשמונאים עצמם, אתר שחולק בהסכם אוסלו לשניים: חלקו האחד באחריות ישראל, ובו ממצאים מדהימים כמו: מקוואות טהרה רבים, אמת מים, בית כנסת, וכמובן הארמונות עצמם. וחלקו האחר נמסר לאחריות הרש"פ, ובו ניתן לראות הרס, הרס, ועוד הרס. תוך כדי הביקור ביריחו, קיבלנו אזעקת-אמת על מעללי הרש"פ במזבח יהושע בהר עיבל: שכונת-מגורים חדשה אושרה ע"י מוסדות התכנון של הרש"פ, והדחפורים כבר נכנסו לפעולה בשטח, כשהמשמעות הברורה היא הרס האתר ההיסטורי הזה. גם כאן, הכל מתחיל מהגדרת השטח בהסכמי אוסלו הארורים, כשטח B. החלטנו יחד, ראשי שדולת א"י והשרים שהשתתפו בסיור ביריחו (שר המורשת עמיחי אליהו, השרה להגנת הסביבה עידית סילמן, ואני), להיאבק נגד עצם ההצבעה על ההחלטה המבישה הזו, ובין היתר לפנות לאודרי אזולאי, מנכ"לית אונסקו היהודיה, ולדרוש ממנה שלא תכתים את עצמה בחרפה הזו, של מתן פרס מורשת לרשות שפועלת באופן שיטתי להרס המורשת של עמנו. גם שר החוץ ומשרדו נרתמו למאמצים מול אונסק"ו, וגם חברי כנסת רבים נוספים. אבל מעבר למאמצים מול אונסקו, עלינו לפעול בעצמנו לתיקון המצב בשטח. אסור לנו לעמוד מנגד ולהסתפק בתלונות לגורמים בינלאומיים. עלינו להזכיר לעצמנו, ולעולם כולו, שהרש"פ, שהוקמה בחטא, מעולם לא קיבלה ריבונות על השטח, וכי אנחנו - מדינת ישראל - מעולם לא ויתרנו על זכותנו וחובתנו כלפיו, זכות וחובה המעוגנות גם במשפט הבינלאומי. כל שקיבלה הרש"פ הוא אחריות, אזרחית ו/או בטחונית, אשר בשתיהן היא מועלת באופן כ"כ קשה, מזלזל, בוטה, ומסוכן - שעלינו ליטול לידינו בחזרה את האחריות והסמכויות הללו. כשם שלפני למעלה מ 20 שנה נטלנו לעצמנו - מכורח המציאות המדממת - את הזכות והחובה להיכנס ליריחו כדי למנוע טרור, כך בדיוק עלינו ליטול לעצמנו את הזכות והחובה למנוע את השמדת המורשת שלנו, ביריחו, בהר עיבל, באורוות שלמה, ובכל מקום אחר בו הדבר נדרש. כי, כמו שאמר ראש ממשלתנו הראשון: פחות חשוב מה יאמרו הגויים, יותר חשוב מה יעשו היהודים. פתחתי את השבוע בסיור ביריחו, וסיימתי אותו בסיור בשמורה ההסכמית שבגוש עציון. שם, במרחבי מדבר יהודה שהוגדרו כ"שטח B" רק לאחר שבכירי הרש"פ חתמו על הסכם ולפיו השטח ישאר כשמורת טבע ללא שום בניה - שם בדיוק הולכת ונבנית, בהשקעות עתק, עיר פלסטינית חדשה: מאות ואלפי מגרשים, קילומטרים ארוכים של כבישים, תשתיות חשמל ומים, ככרות, ואפילו מדרכות עם אבני אקרשטיין. (אגב, המון כסף מושקע שם ע"י הרש"פ, לידיעת מי שמודאג מ"קריסתה הכלכלית", חלילה). כל זה, כמובן, תוך פגיעה אנושה בטבע, בנוף, וגם בעתיקות, ובעצם קיומה של שמורת-הטבע ותוך חתירה ברורה לייצר רצף פלסטיני ולקטוע את הרצף הישראלי שבין גוש עציון לים המלח. את המילים "לא נפלאת היא ממך" המופיעות בפרשת השבוע, מפרש רש"י: "לא מכוסה היא ממך". במה שנסתר ומכוסה מאתנו, איננו נדרשים לטפל. לא כן ביחס למה שגלוי לעינינו - במקרה כזה חובתנו להתייחס ולטפל. הפגיעה המכוונת של הרש"פ באתרי המורשת שלנו, בערכי הטבע שלנו, ובכלל בכל מה שקיבלה על עצמה בהסכמים אתנו - הפגיעה הזו לא נפלאת ולא נסתרת היא מאתנו. היא מתבצעת בריש גליה, בבוטות, ממש ביריקה בפנים, כזו שלא ניתן לומר עליה שהיא רק גשם. מול היריקה הזו בפרצופנו, כמו גם בנייר החתום בחתימת-ידו של אבו מאזן, מה יכולה ישראל לעשות? ובכן, התשובה ברורה: לעשות! אם בסיס ההסכם מופר ברגל גסה ע"י הצד השני, אין שום סיבה ושום הצדקה שהשטח לא יחזור למעמדו הקודם, ושמדינת ישראל לא תממש את זכויותיה, וגם את חובותיה, כלפיו. בימים אלה של תשובה וחשבון נפש, עלינו לעשות גם את חשבון הנפש הלאומי על כל מה שחטאנו, כעם וכמדינה, כלפי ארץ-חיינו, ולהשתדל לשוב, לשנות, ולתקן. לא נפלאת היא מאתנו.
