זה קרה לפני למעלה מתריסר שנים. שבת יפה אצל אחי בשדה אליהו. במוצאי שבת הוא קרא לנו לחדר צדדי וסיפר את מה שכבן הארץ הזו וכתושב הישוב איתמר, אזכור כנראה כל ימי חיי – מחבלים חדרו ליישוב ורצחו חמישה בני משפחה, לאחר שדקרו וחנקו את אלעד ויואב את הרב אודי ואת רעייתו רות, שמעו בכי של תינוקת, הדס הפעוטה.
לא נתקררה דעתם עד שחזרו וטבחו גם אותה באבחת סכין בראשה. הרצח של משפחת פוגל הי"ד יצר גלים של תדהמה שאט נפש וזעזוע בלבם של רבים באופן שגם הזמן הארוך שעבר מאז לא הכהה. לאחר כחודש הרוצחים נתפסו ונידונו לתקופת מאסר ממושכת.
במשך השנים עדויות אשר הגיעו מבעד לכותלי הכלא מצביעות על תנאי כליאה הכוללים חיי חברה תוססים, פלטות סלמון בשר כבש ופיתות טריות וריחניות, וכלשון אחת העדויות "כרס וחיוך מרוח" על פניו של אחד מרוצחיה של הדס. ספק אם נדע אי פעם מי השליך בקבוקי תבערה אל עבר ביתם של בני משפחת דוובשה בדומא. מה שכן ידוע הוא שעמירם בן אוליאל מוחזק בתנאים קיצוניים מזה כשמונה שנים, בעקבות מעשה שלא הוכחה בו אשמתו מעולם.
העינויים שעבר הינם עובדה שאינה נתונה לדיון, אך ההפרדה שערכו כבוד השופטים בין הראיות שנגבו במרתפי העינויים לבין השחזור וההודאות שנגבו לאחר מכן, מהפחד לחזור לאותם מרתפים, אין בכוחה ליישב את דעתו של אף בר דעת.
למי שעוד נותר ספק ביחס לכנותה של מערכת המשפט יעיין בפרשת הרשעתו של רומן זדורוב, ובשחזור שהיווה ראיית מחץ וכלל כמיטב המסורת פרטים מוכמנים. והנה כבמטה קסם, לאחר משפט חוזר שזכה אליו – מצא את עצמו רומן מחוץ לבית הכלא, ככל האדם. טעויות במשפט יכולות לקרות לכל ערכאה שהיא, כל עוד ילוד אישה יושב בה. אבל זיכויו של רומן מעלה שאלה מהותית, איך יכול היה אדם שזוכה בסופו של יום, לשחזר רצח ולמסור פרטים מוכמנים? ומה זה אומר על מידת האמינות של רשויות החקירה והמשפט בישראל? את התשובה לא צריך לכתוב בסוף המאמר בכתב הפוך.
נכון לרגע כתיבת שורות אלו עמירם נמצא בבידוד, בתנאים הקשים ביותר הקיימים במדינת ישראל. בחדר הזעיר אין הפרדה נאותה בין השירותים לחלל המגורים, הוא מדיף ריח ביוב תדיר ושורץ פרעושים, בחדר הקודם שהיה בו היו מגיחות חולדות מחור הביוב. ללא חברה וללא יכולת משמעותית ללמידה. ולא סלמון ופיתות ריחניות כי אם 14 חמגשיות צנומות ושקית פירות וירקות מהוות את מזונו השבועי. הוא רואה את אשתו ובתו מבעד לחלון זכוכית עבה.
בתו גדלה והולכת ללא חיבוק של אב, וללא יכולת לזכות לאח נוסף. כל אלו מעלים שאלות קשות ונוקבות: מי הריבון האמיתי בין הים לירדן וכיצד ניתן להסביר את העובדה שממשלה ששרים בולטים בה סבורים שנעשה עוול יומיומי לעמירם, אינה מצליחה להעניק לו זכויות בסיסיות של אסיר? למי כל כך איכפת להנציח את סבלו ולהפלות באופן כה בוטה בינו לבין משספיה של הדס בעלי הכרס והחיוך המרוח? שאלה לא פחות חשובה, מופנית כלפינו.
מה עלינו לעשות כדי שלא להתבלבל ושלא לאבד את יכולת ההבחנה בין טוב לרע ובין אויב לאוהב. בראש השנה ביום בו יקצוב ה' חיים לכולנו יש לנו את הזכות והחובה להתפלל על עמירם ועל כל ישראל שנזכה לשנה טובה ומתוקה, בהשבת שופטינו כבראשונה, בכילוי הרע ובגילוי מלכותו השלמה על כולנו.
