אחת הדרכים הנפוצות ביותר להתמודדות עם אתגר, בחיים, בעבודה ובכלל, היא קודם כל למפות את כלל הפתרונות האפשריים ולשקול יתרונות וחסרונות לכל פתרון.

כולנו עושים זאת, לפעמים אפילו בלי לשים לב. מודל מעניין אחר בתחום קבלת ההחלטות, מבקש לאמץ גישה הפוכה. לא למפות את הפתרונות אלא דווקא להרחיב את המבט אל האתגרים הנוספים הניצבים למולנו, בדרך אל הפתרון. המודל דורש מעט איפוק ויכולת לבחור שלא להזדרז לפתור את האתגר מתוך עצמו, אך יש בכוחו לגלות לפתע את הדרך הנכונה להיענות לאתגר באמצעות אתגר אחר.

מיום שהוגיה עמדו על אפיונה, נקשרה מדינת ישראל בחזון העלאת בניה ובנותיה לארץ ישראל. מדינת ישראל כרעיון מכונן ולא כמקום מפלט מקרי. כפי שכתב הרצל במדינת היהודים "אין בעולם אדם חזק או עשיר שיוכל להסיע עם מארץ אל ארץ. רק רעיון יחולל זאת".

בעיני המתבונן הרציונלי זהו חזון אנומלי, שכן, כפי שנהוג לומר בעולם המוניציפלי, כל תושב הוא גרעוני. אך בעיני ההוגה ההרצלייני שרוחו עדיין שורה במדיניות הישראלית עד ימינו, שיקולים אלה כלל לא נלקחים בחשבון. הרצון הפנימי לחבר בין כל חלקי האומה הפזורה שוב בארצה, הינו רצון פועם וחי גם היום, על אף הרעלים האופפים את האטמוספירה שלנו. אנחנו חפצים בשלום בית ובמילוי הבית על ידי אחינו ואחיותינו השבים אט אט.

מיום הקמת המדינה עלו כ-3.5 מיליון עולים. ביחס לגודלה של האוכלוסיה מדובר בעובדה חסרת מקבילות בתולדות הלאומים. מימוש חזון ערכי זה של עליה וקליטה הביא לכך שבממשלת ישראל קיים באופן די ייחודי בעולם, משרד ממשלתי האמון על מימושו של חזון זה. יהודים רבים ברחבי תבל, גם כעת בראש השנה תשפ"ד, חולמים ציון ומבקשים בליבם את ישראל.

סבי ז"ל עסק בקליטת עליה במעברת תלפיות בירושלים של שנות ה-50. מאמציו הבלתי פוסקים להיטיב את איכות התנאים ואת הליכי ההיטמעות בחברה נתקלו בקשיים בלתי אפשריים. נדמה שמאז התקדמנו לא מעט, אך אתגר קליטת העולים בעינו עומד. השינוי בסביבת החיים הנופית והאנושית של העולים אינם פשוטים. תהליכי מציאת העבודה המותאמת, כמו גם ההשתלבות במוסדות החינוך וחיי הקהילה, עמוסים בחסמים רבים ומגוונים.

בנקודה מאתגרת זו ראוי לבחון אתגר לאומי נוסף המלווה אותנו כבר עשרות שנים, והוא התמורות הדמוגרפיות המתחוללות בגליל. מאז 1980, האוכלוסייה היהודית במחוז הצפוני אמנם גדלה מבחינה מספרית אך המגמה לפיה צעירים בוחרים לעבור למרכז הארץ, הינה מגמה ברורה וקבועה. משפחות חדשות לא מגיעות בהמוניהן ואוכלוסיית ישראל ממאנת להתבזר מאזורי הביקוש, משום שהמדינה עדיין לא משכילה למנף את הגליל כאזור ביקוש חדש. כך מתעצבת לה מחדש מפת הגליל, כאשר הערים משנות את צביונן הדמוגרפי, עובדה שמשפיעה גם על אפיון מוסדות החינוך העירוניים, והישובים מתנוונים ללא משפחות צעירות חדשות.

בהעמדה כזו נדמה כי המסקנה מתבקשת מאליה - טוב תעשה מדינת ישראל אם לאתגר באתגר תענה. במפת העדיפות הלאומית שאושרה השבוע נכתב כי מכוחה של החלטה זו, תוכל הממשלה לסייע לישובים במאמציהם לעודד עולים להתגורר בהם, לסייע בקליטת עליה, לחזק את אוכלוסיית העולים המתגוררת בהם ואת יכולתה להיקלט בארץ.

זוהי החלטה חשובה המאפשרת כעת למשרדי הממשלה לכוון את פעולותיהם לחיזוק הגליל, להעדפתו בהשקעות כדי ליצור מקומות תעסוקה איכותיים ומותאמים לעולים, לאפשר הטבות מוגדלות למי שבוחר לקבוע את ביתו במחוז צפון וכן על זו הדרך. חלק ניכר מהיהודים העולים מעולם לא התיישבו בערים המרכזיות הגדולות אלא בפריפריות, שם לקחו חלק בפיתוח המרחב, בתכנון ובבניית הערים ובעבודת אדמה.

נוף מולדתם של רוב העולים דומה יותר למרחבי הגליל הפתוחים, ודאי יותר מאשר מרכז הארץ, וההזדמנויות בתחום הדיור יכולות להיות אפשריות יותר בגליל, גם בתקופת האמרת מחירים. אין שום סיבה שהחלום הגלילי לא יהיה אטרקטיבי וזמין לישראלים וותיקים ובפרט לעולים חדשים, במקום שימשיך להוות אתגר לאומי. מי יודע אם לעת כזאת ממונה שר עליה וקליטה גלילי, המכיר היטב את שני האתגרים ופועל רבות בנושא. רגשותיהם של חברי הממשלה כולה חייבים להתרענן מחדש לנושא העליה ומתוך כך לקדם תכנית לאומית חכמה ומתבקשת עבור העולים לגליל. ונסיים כפי שסיים הרצל את דבריו שהזכרנו לעיל, "עתה הגיעה השעה להראות, כי בידינו להפוך את החלום לרעיון בהיר כצהרים".

הכותב הוא יו"ר לב בגליל