"זה לא טקסט פוליטי", כתב לי ריה בילו מתל אביב, וצירפה כמה מילים אישיות וגם פוליטיות, שאולי להתחיל בהן את השנה. "בשבת האחרונה אחר הצהריים הבנים שלי שיחקו מחוץ לבית הכנסת. אחד מהם נפל על סורג של חנות, ועובר אורח, לא צעיר, צרח עליו, בשנאה גזענית גלויה. 'זה החינוך שאתה מקבל? העיקר שאתה עם כיפה וציצית, זבל!'. הוא הוסיף עוד קללות שאני מקווה שהבן שלי בן ה-7 כבר שכח. הבן שלי בכה ורץ הביתה, אבל עד שיצאנו איתו לרחוב לוחם הדמוקרטיה והשוויון כבר נעלם. לא נעים לי לומר, לא הופתעתי. אני דתייה בתל אביב. אני מקבלת תגובות מנהג באוטובוס, מסבתא בקאנטרי, כל כך הרבה הערות מעליבות. מרוב ליברליות כבר אי אפשר ללכת ברחוב. עוד באותו נושא: סיון רהב מאיר עוזבת את חדשות 12 מדריך הפרשה לשנת הלימודים החדשה פרעות תרפ"ט - השנה התאריך חשוב במיוחד נחמה, תפילה, זיכרון - מהפרשה לחיים אבל אני לא רוצה להתקרבן. התפרצויות שנאה הפכו נחלת הכלל, לא משנה באיזה צד אתה. אפשר להגיד הכול, כאילו משהו השתחרר. הג'יני יצא מהבקבוק, וקשה להחזיר אותו. אני מניחה שנערה חילונית שמעירים לה באוטובוס, כמו אישה כמוני במטפחת בדיזינגוף, יכולות וצריכות להיות בנות ברית. אני בטוחה שרוב הקוראים שלך יהנהנו בהסכמה. זה לא משנה אם אנחנו צודקים. תרבות הדיון הזו – אין בה לא תרבות ולא דיון. זו בושה. על כך צריך לצעוק 'בושה' ברחובות. אז לפני דמוקרטיה ולפני יהדות, אבקש להחזיר בשנה הזו לשיח שתי מילים: דרך ארץ. זה מביא פחות רייטינג, זה פחות מושך תשומת לב, אבל רק ככה נחיה ביחד. הנה תזכורת, למי ששכח: עושים מאמץ להיות נחמדים. מחייכים לאנשים ברחוב, גם ובעיקר אם הם שונים מאיתנו. חושבים פעמיים לפני שאומרים משהו גזעני ומכליל על ציבור שלם. מנסים לראות את הצד השני. אומרים שבראש השנה כל אחד צריך לקבל על עצמו קבלה טובה, החלטה קטנה לשנה החדשה. הייתי מבקשת לקבל את עצמנו ריסון, איפוק, שפיות, אנושיות. להחזיר כמה שדים לבקבוק. שנה טובה".
