אני מאמין בתורה ובהלכה, וקורא בה (בפרשת נצבים) את הנבואה על קיבוץ גלויות שמתגשמת לנגד עינינו כבר 150 שנה, ואת האיסור המוחלט על ישיבת קבע של יהודים בארצות נכר – זהו היפוך גמור מהקריאה החרדית, במיוחד זו האנטי-ציונית. יחד עם זה, אני מכבד מאד את עולם התורה 'החרדי', גם כאשר לדעתי הקריאה 'החרדית' בתורה ובהלכה מלאה טעויות כרימון, ואני גם מבין היטב, שרבים בעולם התורה 'החרדי' חושבים כך עלי. יסוד היסודות בהבנה מלאה של כל משבר חברתי: כל שנאה נובעת מפחד! הפחד הוא חולשה אנושית, והדרך הרגשית (הנובעת מהיצר הקמאי) להתגבר על חולשת הפחד, הופכת אותו לשנאה, ואף לתוקפנות. והנה לנגד עינינו מתעצמות כעת שתי חרדות עמוקות – 'החרדית' – ו'החילונית', ומעצימות שנאות: חלק גדול מהציבור 'החרדי' חרד ביותר מסכנת הגיוס לצה"ל או מכל סוג של שירות לאומי בהיקף נרחב, מפני שהם מעריכים וחוששים, שחלק גדול מהצעירים שיתגייסו יתרחקו ו'ייצאו בשאלה' כאשר ייחשפו לאווירה ולתרבות הישראלית בשנות שירותם, וגם אלה שימשיכו לשמור תורה ומצוות, לא יישארו 'חרדים' – לכן הגיוס מאיים על זהותם ועל המשך קיומם כחברה שומרת ונשמרת מכל חטאי המודרנה, לרבות הציונות והישראליות. כרזות בהפגנות נגד הגיוס בסגנון 'ייהרג ולא יעבור', 'ניהרג ולא נתגייס', מוכיחות את הפחד העמוק ואת החרדה 'החרדית' מפני כל ניסיון לפרוץ את החומות שהם הצליחו לבנות, כדי להעביר חלק גדול מהצעירים אל החברה הישראלית הכללית ו'החילונית'. למרבה התדהמה אני קורא ושומע מנהיגי ציבור ישראליים שעדיין מקווים ושואפים בדיוק למטרה זו של קליטת 'חוזרים בשאלה' מקרב הציבור החרדי, בחברה 'החילונית'. עוד באותו נושא: כיצד ניתן להתרומם מהשפל? קריאת השכמה: הסכנה המצרית שמתקרבת אלינו מאבק קשה בין רגש לשכל בית המשפט העליון במשבר מן הצד האחר, חלק משמעותי מהציבור 'החילוני' מפחד וחרד מאד מהשתלטות הדתיים והחרדים על מדינת ישראל עד כדי כך, שלא יוכלו עוד לגדל את ילדיהם במדינה דמוקרטית-ליברלית, שעליה נלחמנו – חלק גדול ממאבק המחאה החריף והבוטה, שחורג לגמרי ממאבק דמוקרטי באיומי סרבנות ופגיעה כלכלית וטכנולוגית במדינת ישראל, והפעלת גורמים בינלאומיים נגד ממשלת ישראל והעומד בראשה, נובע מחרדה קשה זו. המאבק החריף הוא עבורם תחליף לירידה, או שלב אחרון לפני ייאוש. רבים מהציבור 'החילוני' החרד לא שמים לב, שהחרדה הזאת מאיצה את התהליך, שממנו הם פוחדים כל כך. המשבר החוקתי בו אנו נתונים התחיל בפסיקות בג"ץ ביחס לחוק הגיוס – ספק אם רוב השופטים בעליון מבינים את עומק המשבר שהם עצמם חוללו בעיקר בפסילת חוק הגיוס, כאשר דחקו את הציבור החרדי מעמדה מתנכרת לעמדה עוינת. מדינת ישראל מימי דוד בן גוריון הבינה היטב, שאסור לה לכפות גיוס 'שוויוני' על חברה שהגיוס מאיים על זהותה, ורק שופטי בג"ץ מתקשים למצוא מענה הולם וסביר לעתירות של גורמים אנטי-חרדים – הנה הצעתי בראשי פרקים: לא יכול להיות שוויון בשירות צבאי, כי לעולם לא יהיה שוויון בין לוחמים המסכנים את חייהם, לבין חיילי מפקדות ומנהלות, שחשיבותם עצומה, אבל אין בתפקידיהם סכנת חיים. אם שוויון בשירות המדינה פירושו גיוס בכפיה של המוני חרדים תוך פגיעה חמורה בזהותם, סביר להעדיף את השלום בתוכנו על פני ערך השוויון בכל מחיר. לחרדים צריך להציע חלופת גיוס שתתאים לאורחות חייהם ולסדרי הלימוד בישיבות, כמו הכשרות של זק"א להצלה והחייאה להגנת העורף; אבל זה יהיה אפשרי רק כאשר שופטי בג"ץ יתחילו לגלות אחריות ציבורית ומוסרית. שופטי בג"ץ יכולים להרגיע ציבור שלם בהחלטה היסטורית שתפסיק לאיים על החרדים בגיוס כפוי בשם ערך השוויון, שבאמת אין לו מקום כלל בשירות הצבאי. אבל שופטי בג"ץ בעצמם ורבים בציבור 'החילוני' חרדים מפני השתלטות דתית, לאומית וחרדית על מדינת ישראל הליברלית-דמוקרטית – מי יכול להרגיע אותם? לשאלה זו יוקדש הפרק הבא בע"ה.