50 שנה חלפו מאז מצאתי עצמי, חודש לפני חופשת שחרור, ב-14:00 בצהריים של יום הכיפורים ההוא, בתוך טנק שוט-קל הדוהר על ציר הנפט אל הלא נודע, לעבר עמק הבכא-תל חרמונית-בוקעתה, שמות שמעולם לא שמעתי עליהם לפני כן, דקות קודם לכן נקלעתי לראשונה בחיי להרעשה ארטילרית ולהתקפה של מפציצי קרב סורים שהגיחו לפתע מעל ראשינו בצומת וואסט. לא ידעתי שזאת מלחמה, גם חברי לטנק לא הבינו עדיין שמדובר במלחמה ששמה יקרא מלחמת יום הכיפורים, 3 שנים חלפו עלי, עד לאותו רגע, בשריון - טירונות ברפיח ואחר כך צמ"פ, קורס מקצועות בבילס"ש ג'וליס, קורס מדריכים ולאחר מכן יתר השרות הצבאי כמדריך שוט קל בבית הספר לשריון. ביום שישי, ערב יום הכיפורים, הייתי על מדי א' מוכן ליציאה הביתה לחופשת שבת. בכיסי היו תגיות של קורס חניכים חדש של מקצועות טנקים שעמד לצאת לדרך, אלא שאז הודיעו לנו שאין יציאות, יש כוננות צה"לית ואט אט התגנבה שמועה לאוזנינו שיתכן שנעלה לרמת הגולן ואולי נספיק לתפוס לפני השחרור יום קרב אחד או שניים. איזה כיף. בשעות הצהריים כנסו אותנו במגרש המסדרים בג'וליס. פקידה המדור עברה עם רשימות וצוותה אותנו: טען קשר, תותחן, נהג טנק, מפקד. אלינו מדריכי ביסל"ש הצטרפו חניכי קורס קק"ש וקמ"ט שהוזעקו מצאלים. באותו רגע התברר לנו שאנחנו גדוד 71 שהוקם יש מאין, מהרגע להרגע. המג"ד היה סא"ל משולם רטס, והסמג"ד מפקדנו במדור נט"ר רס"ן גדעון ויילר, איש לא ציפה את הנולד אבל נותרו להם רק ימים בודדים לחיות. יש לכם עשרים דקות לרוץ לחדרים ולחזור על סרבלים, חגור מלא, תמ"ק עוזי, קסדת VRC ופנקס שבי. את שאר הציוד האישי תשאירו בחדרים, אמרו לנו. בתוך כמה ימים נחזור, הדגישו. חברים שלי רצו לשק"ם להצטייד בחטיפים שנמכרו אז: שוקולד מצופה, טוויסט, ג'מייקה, טמפו. אני בהחלטה של רגע החלטתי במקום לרוץ לשק"ם לפרק מנת קרב ומלאתי את הכיסים של הסרבל בקרקיירים, סרדינים, שתי קופסאות לוף. כשחזרנו למגרש המסדרים הרשימות עודכנות. הגדוד שלנו יועד לרמת הגולן, גדוד אחר ירד על שרשראות לסיני. הפקידה הפלוגתית שהקריאה את הציוותים לא ידעה זאת אבל הציוות המקרי בעצם הכריע גורלות. איש איש לגורלו. בשעות אחה"צ המאוחרות עלינו על אוטובוס שהסיע אותנו לבסיס חיל האויר בחצור. הכבישים היו ריקים. יום הכיפורים היה בפתח. המחשבה היחידה שהעסיקה אותי היתה איך לעזאזל אני מודיע להורים שלי שאני לא מגיע לשבת ושאני בעצם עולה לרמת הגולן. מדובר בעידן שלפני הסלולר, האינטרנט, הווטסאפ, הרשתות החברתיות. כדי לטלפן היינו צריכים להשתמש בטלפון ציבורי (למי שהיו אסימונים) או לקבל קו מטכ"לי לשיחת חוץ, מצרך נדיר באותם הימים. בחצור חיכו לנו מטוס הרקולס ודקוטה. אני רציתי לטוס דווקא בדקוטה, מטוס ממלחמת העולם השנייה, רציתי לחוות מה הרגישו הלוחמים של פעם. טסנו מעל הים כל הדרך צפונה ונחתנו במחניים. משם לימ"ח פילון. קבלנו טנקים מצ'וקמקים שהיו בראשיתו של טיפול. חלקם בלי פלטות בזוקות, בלי ציוד בסיסי, בלי מקלעים. טירונים של גולני סייעו לנו להכניס פגזים לבטן הטנק. לא ישנו כל הלילה. הקצינים יצאו לתדרוך להכרת השטח. את הזמן נצלנו לתאום כוונות מאולתר. למחרת, שבת, הגיעו אוטובוסים שהסיעו חלק מהצוותים לצומת וואסט שם עמד הגדוד להתכנס. אני העליתי את הטנק שלי על מוביל והתיישבתי ליד הנהג. עשינו באיטיות את כל הדרך למעלה בשיירה איטית לעבר הצומת. כשהגעתי לצומת וואסט, הורדתי את הטנק. פרסנו רשת הסוואה והתחלנו להתארגן. סמוך לשעה שתיים נפתחה עלינו לפתע הרעשה ארטילרית כבדה. פטריות עשן עלו מכל עבר מלוות בבומים מחרישי אוזניים. ואם לא די בכך לפתע הופיע בגובה נמוך מפציצי סוחוי עם צבעים של חיל האויר הסורי ושחררו פצצות שירדו באיטיות לעבר הקרקע. יכולנו להבחין בתוי פניו של הטייס הסורי. האדמה רעדה, עמודי אש ותמרות עשן. מייד זנקנו מבוהלים אל הטנקים, קפלנו במהירות הבזק את רשתות ההסוואה, התנענו ותוך דקות פתחנו בתזוזה על ציר הנפט לעבר מה שאחר כך התברר לנו כעמק הבכא-תל חרמונית-בוקעתה -צפון הגולן. כעבור שעקה קלה כבר מצאנו עצמנו במלחמה מול גלים של טנקים סורים. נפתחו שערי הגיהנום. באותן שעות כבר רשמנו אבידות ראשונות ואני חושב כל הזמן "איך אני מודיע לאמא שאני ברמת הגולן".... 50 שנה חלפו מאז והדקות האלה נחקקו בזכרוני כאילו התרחשו היום בבוקר. את שאר ההתרחשויות שליוו אותי אחר כך העדפתי לשכוח, אבל לימים למדתי שלא אתה מוליך את הזכרון אלא הוא מוליך אותך. הזיכרון אינו היסטוריה אלא מבטא את הצד הפסיבי של החוויה האנושית האישית. הזכרון שלי מורכב מפסיפס קטוע של קטעים ומהרבה מחיקות. עוד באותו נושא: העיניים של המדינה כשאחיך בצרה - אין חשבונות ואידאולוגיות "שוב שגינו בקונספציה, שוב לא הטלנו ספק" ההפתעה, הקרבות וחזרת השבויים חברי פרופסור דוד אוחנה כתב פעם במאמר על זכרון ושכחה: "שלושה דברים חייב ההיסטוריון לזכור", שח לי פעם טלמון, "האחד — תאריכים, השני — מקומות, השלישי — שכחתי..." רוצה לומר, הפרטים הבנאליים אינם חזות הכל, התובנה היא החשובה. אולם העמקה בתובנה זו תביא למסקנה כי זיכרון רסטורטיבי משקף דיאלקטיקה של זיכרון ושיכחה: גם שיכחה היא חלק מתהליך הזיכרון. בשחזור ביוגרפי או היסטורי אנו מחליטים בין השאר אלו פרטים או עובדות או מאורעות עלינו לשכוח". אני מעדיף לשכוח את הסצינות המרכיבות את העלילה, את המראות, הקולות וגם את הריחות הנוראים, ומנסה מבעד לעלטה לזכור רק את השמות, את הדמויות, את הקולות, של חברי הנופלים שיצאו אתי באוקטובר השחור אל הבלתי נודע ולא שבו. בתמונה המצורפת אני נמצא פה באחד הטנקים שלפניכם ביחד עם מפקדי הנערץ עמיר נאור, וחברי הטובים מדריכי ביסל"ש אהוד תירוש ויוסי שם טוב, כל אחד ספון בתוך קופסת הפלדה שלו. את התמונה צילם מרטין דה בורס מקיבוץ גבעת חיים איחוד שלחם אתנו באותו הגדוד. מרטין נפטר לפני שנים אחדות. אלעזר לויא שהיה בצוות הטנק ממנו צולמה התמונה כתב לי לימים את הדברים הבאים: התמונה צולמה כשירדנו מהחרמונית,ושרידי הגדוד לפקודת יאנוש,נשלחו לתגבר את קהלני בעמק הבכא. בתמונה אנחנו בתנועה לעמק הבכא-6 שעות אח"כ לא נותר אף טנק והגדוד חדל להתקיים. וזו רשימה של מפקדי מדריכי בית הספר לשריון שנפלו בחזית הגולן וסיני: המג"'ד משולם רטס, הסמג"ד גדעון וילר, אפרים דוד, ישראל שוורץ, סגן מיכה גרנית, קרלוס בן טולילה, מאיר גליקמן, מוני ירוס, יצחק פרדי ברייטנר, סגן ירון מרדיקס ואתם עוד עשרות רבות לוחמי שריון שעשיתי איתם טירונות ברפיח, עברתי אתם כברת דרך ארוכה בקורסים השונים ושל החניכים הרבים של קורסי המקצועות בביסל"ש אותם הכרתי אישית ונפלו בקרב. יהי זכרם ברוך.
