לפני חמישים שנה, זמן קצר לאחר סיומה של מלחמת יום הכיפורים, פרסם העיתונאי בן קיבוץ גבעת חיים איחוד, ארנון לפיד, מאמר קצר בשם "הזמנה לבכי" (שדמות נ"ג, חורף תשל"ד, עמ' 50). המאמר זכה להדים רבים – מכל קצות הקשת הרעיונית – לשלילה ולחיוב, אך מעבר לזמן בו נכתב, הוא ביטא, כך נדמה לי, הלך רוח שמלווה חלקים מסוימים מהעם, עד ימים אלה ממש: "אני רוצה לשלוח לכם הזמנה לבכי. היום והשעה אינם חשובים, אך תוכנית הערב, אני מבטיח, תהא עשירה: בכי. נבכה שעות, וביחד כי לבד זה לא יוצא לי. משך כל המלחמה רציתי לבכות ולא יכולתי. עכשיו זה ילך, זה מוכרח ללכת. אין דבר שיעצור בעדנו. אני אבכה על המתים שלי... ואתם תבכו על שלכם. "ויחד נבכה על החלומות מהם הקצנו, על הדברים הגדולים שהפכו קטנים, על האלים שהכזיבו, ועל נביאי-השקר שעלו לגדולה, על חוסר-הטעם, חוסר-הרצון, חוסר-הכוח, על ההווה שאין בו גם קרן אחת של אור, ועל העתיד שיהיה שונה לחלוטין... "ונרחם על עצמנו, כי אנחנו ראויים לרחמים. דור אבוד שכמותנו לעם מיוסר בארץ אוכלת יושביה... אח, כמה שנבכה, בכי-תמרורים נבכה, בכי-קורע-לב. בכי-גדול. בכי-פסיכודלי. נבכה ספלים מלאים. דוודים. נהרות נבכה. נבכה אוקיינוס..." דבריו של לפיד בן ה-25, יליד תש"ח, גרמו לאחד הלוחמים שלחמו ונפצעו באותה מלחמה, חנן פורת, המבוגר מלפיד בארבע שנים, להתעוררות גדולה, שעתידה לשנות את פניה של מדינת ישראל מן הקצה אל הקצה. וכך סיפר: "הייאוש העמוק של לפיד כאב לי כל כך, שהרגשתי שהפצעים נפתחים לי מחדש: ריבונו של עולם, כך, אחרי כל הניסיונות והמשברים והכישלונות עם ישראל קם, והכה את אויביו. אילו היינו זוכים היינו צריכים לומר הלל על ניצחון מלחמת יום הכיפורים, והוא מזמין אותנו לבכי? באותו רגע נולד אצלי הניצוץ שהוביל בהמשך להקמת גוש אמונים" (חנן פורת – סיפור חייו, חגי הוברמן, עמ' 76). עוד באותו נושא: עם מחפש משמעות אם יש את נפשך לדעת עם של גיבורי כוח בדרך אמונה בחרנו, בדרך אמונה שבנו בין החיים ובין המתים על סיפור המלחמה ההיא, מזווית המבט האישית שלו, ועל פציעתו, כתב במכתב מחודש אדר התשל"ד לנערה בתיכון, שאחיה נפל באותה מלחמה, בחזית הדרומית: "היינו אז בעיצומה של פשיטה על כפר מצרי בדרך לאיסמעליה, כפר ריק מאדם, בקתות חימר דלות; ולפתע ניחתה עלינו הפגזה כבדה. פגז מרגמה בקוטר 82 מ"מ פגע בי והשליך אותי הרחק, כפירור עפר דק לא נחשב. "רסיס גדול שבר את זרועי, והדף הפגז קרע את קרום הריאה ושבר כמה מצלעותי. דם רב פרץ ממני; והחובש, שחש לעזרתי וניסה, לשווא, לעוצרו בתחבושת אישית, נאלץ לקרוע את מדי הצבא הכבדים מעלי ולעצור בהם, במשהו, את שטף הדם. "נותרתי לשכב, עירום, מתבוסס בדמי, תחת כיפת השמים בעיצומה של ההפגזה... הרגשתי שהדם ניגר ממני במהירות רבה... חיי הולכים ואוזלים, ואני, מחרחר באפס נשימה, הולך ושוקע למצולות ים של אפילה. הייתי בטוח שזו שעתי האחרונה. אמרתי – נגזרתי! נפרדתי כבר במחשבותיי מכל קרוביי וידידיי, מאבא, אמא, אשתי ובניי... "נתיב ייסורי, אמנם, לא תם עדיין באותה שעה; אך הן רואה את, חי אני!... אך את השעה ההיא מעבר לתעלה, בעומדי בין החיים ובין המתים, לא אשכח; וממנה דולה אני עתה מראות וצלילים, למסור לך דרישת שלום ממרחקים ולדבר על ליבך דברים טובים, ניחומים..." ("את ענת אנכי מבקש" עמ' 87-86). הגרעין הפנימי מלחמת יום הכיפורים טלטלה את המדינה וחוללה ומחוללת עד היום, חמישים שנה אחרי, בירור ערכי עמוק על היעדים שלנו כעם ועל הזהות העומדת בבסיס היעדים הללו. באחד ממאמריו לפרשת האזינו, כתב הרב חנן על הפסוק החותם את שירת האזינו, העוסק גם הוא בכיפורים: "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (דברים לב, מג). מה משמעות הפסוק; מי מכפר על מי, ואיך מתחוללת אותה כפרה? הרב חנן הביא את פירוש רש"י ונכדו – הרשב"ם. רש"י פירש: העם מכפר על הארץ בעת שובו מגלותו: "כשעמו מתנחמים – ארצו מתנחמת, וכן הוא אומר (תהילים פה, ב): 'רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ' ובמה רצית ארצך? 'שַׁבְתָּ שבות יַעֲקֹב'". הרעיון לפיו העם הוא המכפר על הארץ, מצוי גם בפירוש הרשב"ם, אלא שלדבריו הכפרה הנדרשת היא על הדם שנשפך בה: "וכפר אדמתו עמו" – יקנח דם עמו מן האדמה, על ידי שפיכת דם האויבים, כדכתיב: "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר לה, לג). דברי הרשב"ם מאירים על פי פשוטו של מקרא את הקשר בין ראשית הפסוק – "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם" לבין סיומו: "וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ". הנקמה מן הגוים ששפכו בארץ את דם ישראל היא כפרתה של הארץ. שני הפירושים הללו גם יחד מבטאים, כך נדמה לי, את הקשר החי, האורגני וההרמוני, שבין העם והארץ – קשר שלמעשה מאז אותה מלחמה הולך ומתברר מתוך ייסורים ומשברים רבים. במובן זה, גם המחאות נגד הרפורמה המשפטית אינן אלא עוד ריקושטים והדי הדף מאותה מלחמה. שאלות כגון: האם ארץ ישראל היא "שטחים" בהם ניתן לסחור? מה טעם קיומנו בארץ הזאת כיהודים, הלנצח תאכל חרב? ועוד ועוד שאלות על יסוד קיומנו "פה בארץ חמדת אבות", ההולכות ומתבררות מאז אותה מלחמה. כחודש וחצי לאחר סיום המלחמה, בי"ח בכסלו תשל"ד, השמיע הרב חנן אמירה שצוטטה לאחר מכן במודעת בחירות של המפד"ל: "מלחמת יום הכיפורים היתה מלחמה שכשמה כן היא. זהו יום כיפורים הנמשך והולך אצלנו עד היום הזה, והוא מחויב להרבה חשבון נפש ולבחינה מחודשת של אמיתות היסוד שלנו. "לא היתה מלחמה כמלחמה זו, שבה נשאלו השאלות של מה טעם קיומנו בארץ הזאת כיהודים, 'אם כן למה זה אנוכי'. רק התפיסה הפנימית הדתית-לאומית יש בכוחה לענות על השאלות האלה ולהבהיר לעצמנו מה אנו עושים כאן. בשעות הקשות של המלחמה הרגשתי שהגרעין הפנימי הזה של האמונה, הוא שנותן לי את הטעם לקיום במלחמה וליכולת להמשיך הלאה..."
