כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל' . משה רבנו מצווה על ידי הקב"ה לעלות אל הר העברים, הר נבו, עמדת תצפית מעולה, בארץ מואב אשר על פני יריחו. מעמדה זו תראה את הארץ שאני נותן לבני ישראל. ותמוה, האין כאן ולו לחלוחית של אכזריות כלפי משה ועוד רגעים ספורים לפני מותו? וכי לא די שנגזר עליו שלא יכנס לארץ? האין כאן דריכה על יבלותיו?! ראיה זו את הארץ, מה טיבה ומה תועלת יש בה? השאלה מתעצמת אם נצטמצם וננתח את הראיה רק מבחינה טכנית-פיזיולוגית, היינו בהבנה שבמערכת הראייה העין הוא איבר חישה המרכז תא אור על הרשתית בה מתבצע תהליך התמרה כשכמות אור משתנה גורמת לדחפים חשמליים משתנים, פוגעת בפוטורצפטור וכך מועבר גירוי אל המוח וכו'. וכי משה רבנו, רגע לפני מותו, לא היה מוותר על מספר גירויים חשמליים אלה שהועברו למוחו, ורק גרמו להעצים את רגשותיו ותחושותיו הקשות על גודל העונש שקיבל? אכן שונה הוא שדה הראיה, ועומק הראיה מאדם לאדם. חוויית הראייה אינה מורכבת אך ורק מהתמונה הנגלית לנגד עיניו, כפי שהיא נופלת על הרשתית. חלק ניכר מהראייה הוא הפרשנות שהרואה מעניק לגירויים שנקלטים על ידי מערכת הראייה, וזאת על בסיס הרשתות העצביות שבהן המידע מעובד מחד, ועל הידע והחינוך הקודם שהוא רכש. יש עיוור צבעים, ויש עיוור הרואה למרחקים. יש חכמים ונבונים שראייתם הפיזיולוגית בריאה, אך ראייתם האליטיסטית, מצמצמת את שדה הראיה, עד שטחות עיניהם מלראות את אלה שאינם קרובים דיים למדורת השבט, ובוודאי את אלו הרחוקים. בתורה מצאנו מציאויות שונות מטשטוש ראיה עד כדי ראיה חדה. לדוגמה, ראיית המרגלים וראיית כלב בן-יפנה ויהושע בן נון. שתי ראיות שונות מן הקצה אל הקצה של ארץ ישראל, שראו כל המרגלים בו זמנית. אחת רואה 'אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם', והשנייה דווקא בשל הנתונים הללו, רואה כי 'טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד'. תגובת ה' לכל איש כפועלו, כפי עומק הראיה או שטחיותה. ראייה כנגד ראייה – 'אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה... אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו'. ויש מצוות ראיה שלש פעמים בשנה בעליה לרגל. אומר ספר החינוך: משרשי המצוה, למען יראו כל ישראל ויתנו אל לבם בפעולת הקרבן המעורר הלבבות כי כולם מקטנם ועד גדולם חלק ה' ונחלתו... ועם המעשה הזה יתעורר דעתנו ונכניס בלבנו מוראו ונקבע ברעיוננו אהבתו ונזכה לקבל חסדו וברכתו. כדי לתת מענה לשאלה בה פתחנו, נכון לבחון חלק מעומק ראיותיו של משה רבנו לאורך שנות חייו. עוד בטרם קיבל עליו את הנהגת ישראל, ירד משה ממרום מושבו בבית-פרעה המלכותי כדי לראות בצרת בני עמו, 'וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם'. אומר רש"י, נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם. זה אותו משה עליו נאמר: 'וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו... וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל'. משה רואה ומיד פועל. דוגמה נוספת. 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה'. ניתן היה להסתפק לראות מרחוק את אותו שיח בוער באש, אך משה מתקרב כדי להעמיק במראה הגדול, אסורה נא ואראה מה פשרו. משה בראייתו החדה הבין שהסנה הבוער הינו משל לעם ישראל, שעל אף היותו כבר במ"ט שערי טומאה, ניתן להצילו וזהו רצון ה'. משה הוא זה שבמעמד הר סיני, הביא את בני ישראל שזה עתה יצאו ממצרים למדרגה גבוהה של שמיעה וראיה כאחד. מדרגה בה כל העם רואים את הקולות. זה אותו משה שביקש מה' 'הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ' . והודיעו הקב"ה, הגם שאיש אלוקים ועבד נאמן אתה, איש אשר פה אל אדבר בו , גם במדרגתך, רק אחורי יראו ופני לא יראו. ואומרים חז"ל במדרש רבה, תשע אספקלריות היו הנביאים רואים, ומשה ראה מתוך אספקלריה אחת. כל הנביאים ראו מתוך אספקלריה מלוכלכת ומשה ראה מתוך אספקלריה מצוחצחת. [ויקרא רבה א יד]. זהו משה שהקב"ה הרחיב את ראייתו עד שהראהו את כל הפרנסים העתידים לשמש את ישראל מיום שיצאו מן המדבר. זהו משה שהראהו הקב"ה קשר תפילין, קשר תפילין הראה לענו, הקב"ה הראהו קשרו האמיץ של עם ישראל אליו ית'. תפילין שהגדילו את כושר הראיה של אומות העולם, ככתוב: 'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ' . זה משה שה' הראה לו את צורת המנורה, את צורת מטבע מחצית השקל, את הבהמה הטהורה וזו הטמאה. זהו משה עליו אומרת הגמרא במגילה, שהקב"ה הראהו דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, ומה שהסופרים עתידים לחדש [מגילה יט]. זה אותו משה שכשעלה למרום, הראהו הקב"ה כל כלי המשכן ואמר לו כך וכך עשה. ולבסוף, זה אותו משה, עליו אומרת הגמרא במסכת ראש השנה יז:, שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה לו סדר תפילה. ראיית משה היא ראייה במדרגה גבוהה ביותר. ראיה של מי שעליו נאמר בתפילה: אין ותיק כבן עמרם, אין יחיד כבן עמרם אין נביא כבן עמרם אין צדיק כבן עמרם ואין תמים כבן עמרם. ולכן, אין ראיה כראיית בן עמרם. מתוך כך, נבין את דברי רבינו בחיי על הפסוק בו פתחנו. וזה לשונו: 'כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ' - לא נאמר 'כי מנגד תראה את ארץ כנען', כמו שהזכיר למעלה 'וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן', וזאת כי מלת 'הארץ' כוללת את ארץ ישראל וארץ החיים, וירושלים של מטה וירושלים של מעלה. המילה ' תראה' כוללת ראיה בחוש העין וראיה בעין השכל. כי ה' הראה אותו בעין השכל את הארץ שהיא מנגד, כלומר שהיא כנגד ארץ כנען. ועל כן אומר רבנו בחיי, הוצרך לחזור ולומר 'אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל', ולא הסתפק במה שאמר ה' - 'וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא'. להורות לנו - שלא מנע ה' ממשה אלא את ארץ-ישראל של מטה, ולא את ארץ החיים. כשם שיש ירושלים של מעלה כנגד ירושלים של מטה, כך יש ארץ-ישראל של מעלה כנגד ארץ-ישראל של מטה. ממילא ברור, שבקריאת ה' למשה לעלות להר העברים ולראות את הארץ, נעשה עמו חסד גדול, כי הייתה זו ראיה של ארץ-ישראל של מעלה ושל ושל מטה. ועל זו של מעלה, לא נגזר עליו שלא יכנס אליה. בימים אלו אנו אומרים 'לדוד ה' אורי', ובו מבקש דוד 'אתהלך לפני ה' בארצות החיים'... 'אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו'. היינו, בכל מקום שאני הולך, אחוש בבית ה' ואזכה לחזות בנעם ה''. ובענייני דיומא, מוסיף רבנו בחיי, שמה שאנו אומרים בראש השנה וביום-הכפורים 'זכרנו לחיים וכתבנו בספר החיים', הכונה היא על חיי הגוף בעולם הזה אשר בו האדם זוכה לחיי נפש, שקראם דוד ארצות החיים, חיים המזומנים לכל ישראל. ומעניין לעניין באותו עניין. נמצאים אנו במלאת יובל למלחמת יום-כיפור. מלחמה בה טחו עיני ראשי מערכת המודיעין בפרט וראשי המודיעין בפרט, מראות שמלחמה בפתח. זאת למרות כל ההתרעות. רבים וטובים עסקו בשאלה הגדולה: מה גרם לפרוץ המלחמה? ויותר מכך, מה סימא את עינינו מלראות ולהבחין שעומדת לפתחנו מלחמה? שיא טשטוש חוש הראייה בא לידי ביטוי כשראש אמ"ן האלוף אלי זעירא כינס מסיבת עיתונאים ביום הכיפורים עצמו בשעה שתיים בצהריים, בשעת פרוץ המלחמה, הרגיע את העיתונאים שאין להם לחשוש מהשמועות השונות ואמר באופן חד משמעי שברור לו שלא תפרוץ כל מלחמה. והנה ממש באותם רגעים הרי גורל, הגיש לו אחד מפקודיו פתק ובו נאמר, שבשעה שתיים פרצה מלחמה... אין ספק שמידת הגאווה הביאה לקונספציה ולצמצום הבנת הנראה, עד כדי עוורון מוחלט. הן בפתיחתה והן בראיית יד ה' לכל אורכה ובניצחון הגדול בסופה. כטנקיסטים בטנק השוט קל, שבינתיים יצא לגמלאות.., ידענו שיש בו פתח קטן, שהרדיוס שלו גדול משל פגז במעט, וכינויו "פתח המתן דקה". שלוש מילים אלו הן בעלות משמעות רבה לעניין כושר הראיה. דרך פתח זה יכול היה איש הצוות, הטען-קשר, להציץ אל מחוץ לטנק בזמן התקפה ובכלל, ולראות מעט ממה שקורה מחוץ לטנק. אך המטרה העיקרית שלשמה קיים פתח זה היא, למקרה של 'מעצור' - פגז שנטען ולא נורה, על אף שהתותחן לחץ על ההדק. במקרה כזה יש להמתין דקה, דקה מורטת עצבים, כדי לראות אם הפגז בכל זאת ירה יירה. בתום הדקה מוציאים את הפגז מהקנה, נוטלים אותו, נושאים תפילה שלא יתפוצץ, ובעדינות משחילים אותו אל מחוץ לטנק דרך אותו "פתח המתן דקה". לימוד חשוב למדתי מפתח זה, שיש אמת בדברי הפזמונאי, 'דברים שרואים משם לא רואים מכאן', וכשם ששדה הראייה דרך פתח זה צר ביותר, ואי אפשר לראות דרכו את התמונה הכוללת, את הגשטלט, כך צר שדה הראייה של בן אנוש מכדי לראות את מכלול הבריאה של קורא כל הדורות מראש, ולהבינה, גם אם ראייתו חדה ואיכותית. לכן צרה גם הבנתנו את דרכי הנהגת הבורא בעולם. וכשאיננו מבינים את דרכי ההנהגה, ראוי לנהוג בענווה יתירה ולתלותה בקוצר השגתנו. ייתן ה' ותתקיים בנו ביתר עוז נבואת ישעיהו: 'קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן' . עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל
