אני מכור לחדשות. מודה. הרבה מהן מגיעות מהרשתות החברתיות. כל מי ש"חי ברשת" יודע שיחד עם מידע וחדשות שגם הן לרוב לא עושות טוב בלב, מגיע גם הרבה רעל. ולפחות עלי זה משפיע ולרעה.

מצד שני כשמדי פעם יש סיפור יפה, מפרגן, חיובי גם הוא משפיע אבל לטובה. לכן אני פונה לכל "לוחמי המקלדת" שביננו. לאלו חדי הכתיבה וקלי הביטוי הרשתי. תכתבו. תבקרו. תגיבו בחריפות. אבל לפחות פעם ביום, פרסמו גם פוסט שיעשה אור בעיניים ובלב למי שיקרא אותו.

אחרי אירועי יום הכיפורים בכיכר דיזינגוף ובמקומות נוספים הלב היה כבד. מי שיצא בהתרוממות רוח מהיום הקדוש והתחבר חזרה למציאות לא יכול היה שלא לחוש דקירה בלב. וכמו שקורה אחרי ארועים קשים כאלו, מפלס השנאה, הקנאות וההשמצות בין "המחנות" הניצים, עלה עוד מדרגה. ברשתות זרם הרבה יותר רעל מאשר בירדן בשלהי הקיץ הישראלי.

ואז נתקלתי בפוסט אחד חיובי. אישה אחת, כזו שהיא חילונית-ליבראלית למהדרין, שתפה בחברות שלה עם לא אחרת מאשר אשת ראש-ישיבה שגרה בשכנות לה. היא ספרה איך, למרות שהיא דתיה, הן הפכו להיות חברות טובות כאשת הרב קבלה בחום את פניה ועזרה לה בעת הצורך. אחרי כל הבוץ שזרם מסביב, הסיפור הזה חימם לי את הלב. הוכיח לי שלא הכל שחור. צבע לי את המציאות בצבע קצת יותר בהיר.

בבוקר שלאחר מכן, כשפתחתי את אחת הרשתות החברתיות, הפוסט שקיבל את פני היה של מישהו שהודיע לעולם שהוא התייאש. שלמרות שאוהב את הארץ, ושרת, ותרם וניסה לשנות, הוא לא חושב שיש תקווה. שהוא מבין שלא יהיה יותר טוב בישראל ושזהו, הוא והמשפחה אורזים הכל ועוזבים למעבר לים. אני לא מכיר את האיש. אני לא יודע מה בדיוק הניע אותו לוותר עלינו. אבל זה לא כל כך משנה. הפוסט הזה הרג לי את היום. עננה קטנה רבצה עלי מהבוקר, ומחשבות נוגות ליוו אותי באשר עשיתי.

וואוו. זה היה מוזר. איך פוסט אחד, שסיפר סיפור יפה, הרים, ואחר שחור וחסר תקווה הוריד אותי. ואני בטח לא לבד בזה. יש כאן סטארט-אפ, חשבתי לעצמי. אם מדי פעם בין כל הפוסטים הקשים, הביקורתיים, המשחירים את המציאות או משקפים אותה במלא מכאוביה ואתגריה, יהיה אחד חיובי, מאיר, טוב. זה יהיה כמו נוה ירוק לנפש בארץ חרבה.

ולמעשה זה בידיים שלנו. לכל אחד מאיתנו, יש איזו מחשבה טובה אחת, סיפור טוב אחד שעובר עליו ביום. מעשה טוב ששמע עליו או ראה אותו. דרך חיובית לראות משהו במציאות הקשה שלנו. אצלו בסביבה, או אפילו, רחמנא לצלן, אצל איזה מנהיג או פוליטיקאי. אם על כל כמה תגובות לעומתיות, פוסטים ביקורתיים או מילות נאצה נכתוב דבר אחד חיובי וטוב, בטוח שנעשה למישהו רגע אחד של טוב על הלב. או אולי אפילו כמה שעות או יום שלם. אם הרשתות "יוצפו" גם בפוסטים כאלו, משהו בטון הקשה, פוגעני, מר, עוד יכול אולי להשתנות.

רגע לפני שאתם מזכירים לי כמה אני בדרך כלל ביקורתי כאן (אני יודע לבד). שניה לפני שאתם קוראים טול קורה וכו', תעצרו ותחשבו. נכון, האלגוריתם מתגמל את הרעים. ואולי נקבל על הפוסטים האלו פחות חשיפה ופחות לייקים. אבל הניסיון מראה שככל שיש יותר כאלו, משהו אולי בכל זאת יוכל להיות יותר רך במציאות שלנו.

ערב סוכות, כשארבעת המינים שנאחז מסמלים את השונות בעם ישראל, ואת היכולת לאחוז הכל, בכל זאת, יחד, אפשר לחגוג את זה גם ברשתות. בחג, והמשך שנה, יכול להיות קצת יותר חיובי ומשמח יותר. #טוב_אחד_ביום

ד"ר שוקי פרידמן הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי "פרס"