אוחזי המיקרופונים בכלי התקשורת הראשיים, שהיו בטוחים שקל ופשוט יהיה להם, כתמיד, להציג תמונת-מצב מעוותת של האירוע, ולנתב את השיח הציבורי לכיוון של ליבוי השנאה – לא האמינו שזה קורה להם.

הציבור הרחב, החילוני והליברלי, לא קנה את הניסיון להציג את המתפללים כקיצוניים מציתי-תבערה, ואת תוקפיהם כממונים על אכיפת החוק.

חלק מהציבור לא קנה את ההצגה המעוותת כי הוא פשוט היה שם, וחווה בעצמו את הזוועה. וחלק אחר פשוט "לא נמצא שם" - לא מוכן להימצא במקום של שנאה נוראה כזו כלפי קודשי ישראל, ושל התעללות ביהודים בעת תפילתם. כשילדה קטנה עמדה ושאלה: למה? "למה הם אומרים "בושה" לשופר" – דומה שעם שלם שאל יחד אתה, דמע יחד אתה, ועשה תשובה אמתית יחד, תשובה מאהבה.

מלחמת יום הכיפורים בכיכר דיזנגוף גילתה לעם ישראל הרחב, והמגוון, מי הוא באמת, איפה עוברים הקווים האדומים שלו, ולאן הוא לא מוכן שיגררו אותו. בשום אופן לא למלחמת אחים, וגם לא להדרת היהדות מהמרחב הציבורי. על המינונים יש מחלוקות, אפשר וצריך להתווכח, אבל גם את הויכוחים האלה נכון לנהל בתוך סוכת-שלום משותפת, תוך הבנה שרב מאד המשותף על המפריד.

חברתי סגנית השר מיכל וולדיגר מארגנת, יחד עם ח"כ חילי טרופר, מפגש סוכת-שלום כזה בסוכתה בגבעת שמואל ביום שלישי הקרוב, ואני נוטלת חירות לעצמי להזמין את הציבור כולו להצטרף, בבחינת אורח מביא אורח.

מגיע לעם ישראל צל"ש ענק על העמידה האיתנה שלו במלחמת יום הכיפורים הזו, דווקא משום שהיא תפסה אותו בעיצומה של מערכה תודעתית עתירת-מימדים (ותקציבים), מפיצת שקרים והפחדות, זורעת אימה והיסטריה, כעס ואפילו שנאה כלפי כל מה וכל מי שמייצג תורה, הלכה, או אמונה דתית. אם אחר כל אלה התגובה הטבעית של רוב-רובו של העם שלנו היא: לא למלחמת אחים, ולא לשנאת-הדת – אזי אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו, יכול להיות גאה מאד בבניו ובנותיו.

גם לישראל זעירא, ודומיו, מגיע צל"ש ענק על פעילותם היומיומית והמסורה למען אותם אנשים בעם ישראל שמחפשים את דרכם אל היהדות, אל התורה, ובעצם גם אל עצמם. ישראל זעירא וארגון "ראש יהודי" פותחים לאנשים האלה את הדלת, ומאפשרים להם להיכנס למקום בו יוכלו ללמוד, לחקור, להעמיק, לשאול באמת, לקבל החלטות על בסיס ידע וחשיבה רצינית.

תנועת "ראש יהודי" לא כופה כפיה דתית על איש, ואפילו לא עוסקת בשידול אנשים לחזור בתשובה. היא רק מאפשרת להם בחירה חופשית באמת, רק פותחת דלת. מי שרוצה – יכול להציץ פנימה ותו לא, מי שמחפש חיבור לרגע – מוזמן גם הוא, מי שמעונין – יכול להיכנס ושוב לצאת, מי שימצא את עצמו שם – ישאר. זה הכל, וזה המון.

איך אני יודעת? כי הייתי שם. הייתי בדיוק במצב הזה, בימים ההם ובזמן הזה: בשבת תשובה תשל"ז, ואח"כ ביום הכיפורים, ובחג הסוכות, כשחיפשתי לראשונה את דרכי אל היהדות, והיו אנשים טובים שפתחו לי את הדלת: דלת ביתם, דלת סוכתם, דלתות ליבם. אני אסירת תודה להם עד היום!

המתקפה המכוערת שממשיך לנהל ראש עיריית תל אביב כנגד "ראש יהודי" לא תסמא את עינינו, וגם לא את עיני רוב הציבור בישראל, מלראות את יופיה של הפעילות האמתית והמקרבת של ישראל, ושל רבים כמותו בתל אביב ובמקומות אחרים, פעילות שכל כולה פתיחת דלת לאלה המחפשים את הדלת, ורבים המחפשים.

מלחמת יום הכיפורים מאחורינו, סוכת השלום לפנינו – ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת. נתפלל שהשנה הזו, שנת תשפ"ד – תהא שנת פתיחת דלתות, הרבה דלתות שיביאו להרבה קירוב לבבות, בין אדם לחברו, בין אדם לעצמו, בין העם לעצמיותו.