תוגה גדולה ממלאת את הלב לאחר אירועי יום הכיפורים בתל אביב ובמקומות נוספים. אף שמדובר בקבוצות קיצוניות, ניתן להרגיש את הגיבוי [הגלוי או הסמוי, המלא או החלקי] שיש להן מקבוצות רחבות בהרבה; והדבר מוסיף תוגה על תוגה. קודם כול, עלינו לדרוש מן המשטרה וממערכת המשפט למצות את הדין עם הפורעים, שעשו את מה שעשו במספר לא קטן של מוקדים ובאופן מתוכנן ומאורגן, כאשר הטענה [השנויה במחלוקת] להפרת חוק בכיכר דיזנגוף לא הייתה להם אלא תירוץ קלוש למעשיהם. [ואם הייתה שם הפרת חוק, על המשטרה לחקור ועל בית המשפט לשפוט, ולא כל אחד יעשה דין לעצמו]. לאחר מכן נשאל את עצמנו, בעיקר כלפי הציבור היותר רחב שלא היה מעלה על דעתו להשתתף בהתפרעות מסוג זה, האם אפסה התקווה לאחות את הקרעים בעמנו? ננסה לענות על השאלה מתוך אחד הרעיונות המרכזיים של חג הסוכות. מודל הסוכה על הסוכה נאמר בתורה (ויקרא כג, מב): "כל האזרח בישראל ישבו בסוכת" – בכתיב חסר, סוכה אחת. ומכאן לומדים בגמרא (כז, ב), ש"ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת". לכלל זה יש השלכה הלכתית, והיא, שאדם יכול לצאת ידי חובה במצוות סוכה כאשר הוא מתארח בסוכתו של חברו. יש לנו "סוכה" משלנו – שדפנותיה הן תורה ומצוות והסכך הפרוש מעליה הוא "צילא דמהימנותא", שם ה' השוכן בנו. אתגר גדול הוא "לארח" בסוכתנו גם קבוצות אחרות בעמנו, שיש להן תפיסות עולם וערכים הפוכים משלנו. ולא משנה אם נאמר שאין להן כלל סוכה משלהן או שיש להן סוכה שונה לחלוטין, ואולי אף סוכה "פסולה". האם נוכל "לארח" אצלנו משהו מן התפיסות והערכים שלהם? האם יש אצלם אי אלו נקודות אמת שחלקן נמצא אצלנו וחלקן נמצא אצלנו? האם יש אצלם לפחות שאלות טובות או הצבעה על בעיות אמיתיות? האם יש אצלם נקודות אמיתיות של ביקורת על הדרך שבה אנו מממשים את הערכים ואת האמונות שלנו? ככל שנמצא את הדרך לארח יותר מכל זה, וודאי אם נצליח להזמין פיסית לסוכתנו את מי ששייך לקבוצה אחרת או להתארח בסוכתו לשיחה משותפת, כך נממש יותר את העיקרון ש"ראויין ישראל לישב בסוכה אחת". עוד באותו נושא: מעשר עני ומדיניות חברתית "אל ירך לבבכם" את אחיי אני מבקש משא ומתן בשכם מודל ארבעת המינים דינם של ארבעת המינים הוא שונה לגמרי. עליהם נאמר (שם, פס' מ): "ולקחתם לכם ביום הראשון...". ועל כך דורשים חז"ל (סוכה כט, ב): "לכם – משלכם". כל אדם צריך להחזיק סט ארבעת המינים משלו, ואינו יכול לקחת בהשאלה את ארבעת המינים מחברו. כמו כן, כל אדם נדרש להחזיק סט ערכים ואמונות משלו, שהם מרכיבים את הזהות האישית שלו ואותם הוא "נוטל" ונושא עמו לכל מקום ולכל מצב בחיים. אותם הוא מניף לארבע רוחות השמים, וגם למעלה – אל מרומי הקדושה ולמטה – אל היישום בתחתיות הארץ. למענם הוא מוכן להקריב אפילו את היקר לו מכול. עליהם הוא מוכן להיאבק בחירוף נפש. הוא לא יחליף אותם בתכנים "שאולים" מן החוץ, שכן הוא יוצא ידי חובתו בעולמו ובחייו רק בתכנים שהם באמת "שלו". עם זאת, הוא יכול להבין שמה שהוא אוחז בידו הוא משהו חלקי. אם הוא מרים רק את האתרוג המהודר והיפה למראה, הוא מאבד את ממד הגובה של הלולב. אם הוא מניף את רק ההדס הריחני והמסודר לתלפיות הוא מפסיד את הצניעות ואת הספונטניות של הערבה. קנאי הוא לכל מה ששייך לו, אבל מכיר הוא בכך שישנם דברים טובים ומועילים הנמצאים אצל זולתו וחסרים דווקא אצלו. מכיר הוא בכך שברכה גדולה תצמח דווקא מחיבור נכון ומאוזן של כל הכוחות ביחד, כאשר דבר ה' הוא המקור העמוק לכולם, גם אם הוא סמוי מן העין ואף אם הוא דורש לזקק ולדייק היטב כל תפיסה וכל ערך. פעולה ותפילה האם יש כאן "מתכון מנצח"? את זאת אין לי יכולת להבטיח. לא נותר לנו אלא לפעול – איש איש בדרכו – כדי לרפא את שבר בת עמנו. עם זאת על כל אחד מאתנו להתפלל תפילה כפולה: "הרחמן יקים לנו את סוכת דוד הנופלת" – ברוחה של הסוכה; "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם" – ברוחם של ארבעת המינים. בנוסף לכך, ביחס למי שארגנו את הפרעות, נשקול בלב קרוע וכבד אם להתכוון גם אליהם ב"ברכת המינים"; אבל הרבה יותר חשוב דווקא הצד החיובי: לומר בכוונה גדולה את התפילה לשלום המדינה: "ברך את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו... ופרוש עליה סוכת שלומך... ונתת שלום בארץ ושמחת עולם ליושביה".
