לפני חמישים שנה, בסוף היום השלישי של מלחמת יום הכיפורים, מצבו של צה"ל ומצבה של מדינת ישראל היה על סף, ואולי מעבר לסף של קטסטרופה, היתה אוירת דכדוך גדולה בצמרת המדינה והצבא.

דיברו של על חורבן הבית השלישי. אבל באותה שעה ממש ישב הרמטכ"ל עם כל המדוכדכים בבור, וניסה להרים את המורל. להלן ציטוט חלקי מדבריו שם:

"...(המהלך) הראשון זה להתחיל להרוס את סוריה, תקום צעקת אימים בעולם, אם היא תפסיק מיד את האש… כל אחד איפה שהוא עומד, אני מקבל, נמשיך להתארגן….אבל שלב ראשון בואו נשבור אחד... סוריה גמרה להילחם נסתובב לצד השני ונעשה לשני אותו דבר, זה יכול להיות מחרתיים. מחר הצבא הסורי… אני רוצה מחר לשבור…סליחה: היום.

"אני רוצה תפנית דרמטית, אני רוצה שמישהו יצעק געוואלד, (שמישהו יצעק) נהרגים עמים, הפסיקו את האש…".

יותר מאוחר בערב הוא דיבר במסיבת עיתונאים בתל אביב. דן שילון שאל אותו האם הוא צופה מלחמה קצרה או ארוכה. הוא ענה לו כך:

"אני צופה עכשיו רק דבר אחד, שאנחנו נמשיך לתקוף, ואנחנו נמשיך להכות ואנחנו נשבור להם את העצמות...".

העיתונאים של אז, כמו אלה של היום, הטיחו בו ביקורת רבה על האמירה ה'שחצנית' והמתנשאת הזאת. אולי גם קצת מיליטנטית ומתלהמת. הרמטכ"ל היה ער לביקורת הזאת, אבל הוא לא נבהל ממנה. אחרי המלחמה הוא סיפר בראיון לא כל כך מפורסם, שהוא רצה לצעוק בתקשורת סיסמת קרב, שכל חייל באשר הוא שמקשיב לרדיו, ישמע את הסיסמא הזאת.

הוא סיפר, שכשחזרו שבויי צה"ל ממצרים כמה שבועות מאוחר יותר, אחד מהם ירד מהמטוס, ניגש אליו ואמר לו, שהוא בטרנזיסטור שלו שמע את הרמטכ"ל אומר שאנחנו נשבור להם את העצמות, ואז הוא ידע שאנחנו ננצח את המלחמה הזאת. על זה אמר דדו, שלא מפריע לו שבבית סוקולוב (בית אגודת העיתונאים) קצת יצעקו על הדברים שלו, אם הלוחמים שואבים מהם כח.

אנחנו רוצים לשמוע מישהו מראשי הצבא והמדינה היום אומר את זה ועושה את זה. במלחמה ההיא זה קרה בסוף בעזרת ה'. מי שביקש בסוף הפסקת אש, בעצם לא ביקש, אלא התחנן להפסקת אש וצעק געוואלד, זה היה סאדאת, כשהוא ראה שהצבא שלו על סף חיסול. הוא רץ למועצת הביטחון ולאמריקאים ולרוסים, והתחנן שיעצרו אותנו, כי אנחנו עומדים לחסל אותו. הארמיה השלישית שלו היתה מכותרת והדרך לקהיר היתה פתוחה.

גם הארמיה השניה היתה על סף כיתור, ומפקדה לקה בהתקף לב. גם הסורים הזעיקו את העירקים שיצילו אותם, כשהם הבינו שדמשק מאוימת. מאז, כבר חמישים שנה, שהם לא מעיזים להתעסק איתנו, לפחות לא באופן ישיר. וכאן, זה פשוט בלתי נתפס, איך ארגון כ"כ עלוב מתגרה בנו פעם אחר פעם ללא חשש? אספסוף עם נשק פרימיטיבי עושה בנו ככל העולה על רוחו. איך לא הצלחנו עד היום לגרום להם לפחד ממה שיש להם להפסיד? הם פשוט לא מפחדים מאיתנו בכלל. עושה רושם שקצת (או הרבה) איבדנו את זה.

אנחנו צריכים הנהגה שקודם כל תאמין שאנחנו חותרים לגרום לאויב לצעוק 'הצילו', הנהגה שתעיז לומר את זה בקול רם, ולא פחות מזה, שתעיז לפעול בהתאם לרוח הדברים. החיילים בשדה הקרב צריכים לשמוע את זה, ולהאמין שלשם ההנהגה באמת חותרת להגיע. שהמנהיגים יצעקו מעל כל במה, ולא משנה באיזו שפה בדיוק 'נרדוף אויבנו ונשיגם, ולא נשוב עד כלותם'. כך כפשוטו.

המדד להצלחה לא אמור להיות בכמה מטרות פגענו להם, אלא האם בסוף הם צועקים הצילו או לא. האם הם צועקים לעולם 'תעצרו בבקשה את המשוגעים האלה, הם מחסלים אותנו', או שהם לא מרגישים כך. רק אחרי שהם יצעקו, ואנחנו נמשיך לתקוף עוד עד שאנחנו נחליט שבא לנו להפסיק, יהיה כאן שקט בר קיימא.

איך לעשות את זה? זה תפקידה של ההנהגה הצבאית. איננו מתיימרים להתוות להם תכניות קרב, הם יודעים לעשות את זה מצוין. רק צריך להגדיר נכון את היעד.

"אשריך ישראל, עם נושע בה', מגן עזרך ואשר חרב גאותך, ויכחשו אויבך לך, ואתה על במותימו תדרוך".

הכותב הוא ר"מ בישיבת בני צבי ואבא לקצין בחזית הדרומית