אתמול בשעות הלילה, במוצאי אסרו חג, ירדנו רבים ממשפחות הגרעין התורני באילת, לכמה ממלונות העיר. עמדנו שם בשבילים המובילים אל כניסות המלונות, עם דגלי ישראל בידינו, ובשירת "עם ישראל חי". לאט לאט ראינו אותם מגיעים, יורדים מהאוטובוסים וצועדים בשקט פנימה. זקנים, גברים, נשים וילדים. חלקם צועדים בגפם, חלקם עם תינוקות קטנים. חלקם מכונסים בתוך השקט שלהם, חלקם ממררים בבכי. ראינו אותם – את תושבי ניר עוז ורעים, כרם שלום ועין השלושה. משפחות שלמות שהגיעו כמעט בלי כלום, רבים משאירים מאחוריהם בתים שרופים, בזוזים והרוסים. עמדנו שם, וכל מה שרצינו לא היה אלא לתת להם חיבוק. רק לעמוד שם ולהקשיב, לפתוח את האוזניים ובעיקר את הלב לסיפורים מסמרי השיער שבפיהם. פגשנו שם אישה שבנה נרצח בקרבות, פגשנו את הכלה שחמותה בת השמונים וחמש נלקחה בשבי באכזריות חייתית לא נתפסת. ראינו שם את הגיבורים מכיתות הכוננות, שהצילו בגופם קיבוץ שלם ואיבדו בתוך כך את חבריהם הטובים בקרב, ופגשנו זוג קיבוצניקים מבוגר שניצל בעור שיניו – אך בנם נלקח בשבי החמאס, יחד עם אשתו ושלושה תינוקות קטנטנים. פגשנו אותם שם, ובכינו יחד איתם. ובעיקר מה שרצינו לומר להם היה כמה אנחנו אוהבים אותם, כמה אנחנו קרובים בלב. ולרגע אחד נורא, כל הוויכוחים הנוקבים וכל המחלוקות הקשות של השנה האחרונה, כל המחאות וכל הדיבורים האיומים של שנאה, פילוג וסרבנות – הכול נעלם כלא היה. ומתגלה פתאום לכולם, אבל באמת לכולם, שאנחנו אחים. המלחמה הנוראה הזו פרצה ביום שמחת תורה, יום של רוממות גדולה. ביום הזה התחלנו להכריז בתפילה "משיב הרוח ומוריד הגשם". ואולי זו צריכה להיות תפילתנו כעת. אנחנו מבקשים כמובן קודם כול רפואה לכל הפצועים, מייחלים בכל לב לחזרת כל השבויים, ומתפללים לנחמה על כל הנופלים. אנחנו רוצים שתהיה זו מלחמה של "חרבות ברזל", מלחמה של מיגור איבינו ורדיפה עד כלותם. אך מעל הכול – אנו מתפללים שתהיה זו מלחמה של "משיב הרוח", מלחמה שדרכה ישיב הקב"ה לאומה את רוחה – רוח של אחדות גדולה ועמוקה, רוח של גבורה לאומית איתנה וחזקה, רוח של רוממות והכרה בנצח ישראל. יהי רצון שהקב"ה יערה עלינו ממרום את רוחו, שכל הרשעה כולה כעשן תכלה וייגלה כבוד מלכותו יתברך עלינו מהרה. בשורות טובות לכל עם ישראל! הכותב הוא ר"מ בישיבה הגבוהה באילת וראש המדרשה
