כל מי שמכיר אותי יודע ויעיד, שאני שונא פוסטים כאלה. קשה לי להיפתח בצורה הזו מול כל כך הרבה זרים בפלטפורמה כל כך שטחית ועוד יותר קשה לי האובדן. אבל הרצון לשתף ולהפיץ על סיפורו של אבי גובר על כך. זה הכבוד שמגיע לו. אבא שלי, ליאון בר (בן מוחה), בן 53 בנופלו. אלוף-משנה בדימוס, הקדיש 26 משנותיו הטובות למערכת הביטחון בתפקידים קרביים עד הצמרת. הקריב 2 ברכיים שנקרעו, שמיעה שנפגעה, מוכר כנכה צה"ל. אין בכיר שלא שמע את שמו. אין אדם ששירת בצנחנים בתקופת רצועת הביטחון בלבנון שלא ידע. אמיץ. טוב לב. ידי זהב. אין אבות כאלה. כמו כל עם ישראל התעוררנו בגדרה, שבת ב-06:30 לקולות האזעקות והבומים. לתומינו חשבנו שזאת טעות, שזה חד פעמי, שהם שוב פעם מנסים אותנו ושאפשר לחזור לישון. לאט לאט האזעקות חוזרות על עצמן, פותחים טלוויזיה ומקבלים דיווח על חדירת מחבלים. "מה?" אין מצב, אנחנו חושבים לעצמנו, זה פייק. אבל לאט לאט אנחנו מבינים את המצב שנקלענו אליו. כבר ב-08:00, לפני צווי המילואים, לפני הדיווח על התקרית במסיבת נובה, תוך כדי היתקלויות בבארי ובשדרות- אבא שלי מיוזמתו האישית, עולה על מדים, על קסדה ונוסע בלי לחשוב ובלי למצמץ. אבא שלי גיבור ישראל. מ-9 עד 16 לא הפסיק לפנות פצועים. ברזילי. סורוקה. קפלן. עשרות על עשרות פצועים. כשמגיעים הדיווחים על המסיבה והצעירים, הוא לא מהסס, נוסע לשם ומתחיל לחפש פצועים ולחלץ. מעמיס עוד ועוד ועוד אנשים חסרי ישע, פעם לפטיש פעם לנתיבות, ככה הלוך ושוב. זה אבא שלי. כשהגיע אחר הצהריים הביתה ואמרנו לו כמה שדאגנו לו הוא לא הפסיק להגיד שזה היעוד שלו. זה מחייה אותו. הוא לא יכול לעמוד בצד כשהוא יודע שיש אנשים שצריכים עזרה. אמר שלמחרת הוא נוסע שוב כי הוא מרגיש שיש עוד אנשים שזקוקים לעזרה שלנו. אז באתי איתו. אמרתי שאם לפחות הוא נוסע אוכל לשמור עליו. אז נסענו. פצועים לא ראינו. אבל כמה גופות. כמויות הזויות. שדה קרב. ארגון טרור של ברברים, פסיכפותים, רוע טהור, אין דברים כאלה. ואיפה הצבא? איפה המדינה? איפה זק"א לפינויים? הכבישים ריקים. יום שני ללחימה. מפנים גופה לברזילי, של בחור מסכן שרק רצה לבלות במסיבה בסופש. ומתחילים לנסות להבין מה לעשות עם כל השאר. בסופו של דבר דיברנו עם זקא והצלחנו להעביר להם מיקומים של מעל 20 גופות כדי שיוכלו לזכות לקבורה ראויה ולכבוד המינימלי. הצלחנו להגיע למיקום אחרון של אדם שמשפחתו דיברה איתנו, ואם לא אנחנו מי יודע מתי היו מוצאים אותו. ואמרנו שנסתובב. היה כבר צבא. היה כבר זקא. עבודתנו הסתיימה. כולם נוסעים באדישות, בלי איבטוח, אין דיווחי סכנה באזור, אנחנו בסדר. הגענו לאנדרטת חץ שחור. באנו להסתובב לכיוון הבית, אבל ראינו רכב משטרתי ירוי. ירדנו לבדוק אם יש שם לפחות גופה שאפשר לקחת. ומשם הסיוט הכי גדול שלי התחיל. בום ענק. רימון הלם. קולות פצפצים. הייתי בטוח אני בתרגיל. אני הוזה, אין מצב. "יורים עלינו", אבא שלי צועק. אנחנו רצים. אני רואה את המחבל מאחורי אבא שלי. אני צורח. אני נופל תוך כדי וממשיך לברוח, ואחסוך את מה ששמעתי מאחורי. במזל היו 100 מטר ממני שלישיית אזרחים חמושים שהסתערו. אני עם 2 כדורים ברגליים. עוברת דקה, ועוד דקה. כוחות לא באים. צבא לא בא. לקחתי את הרכב שלהם והזעקתי עזרה, ומשם כבר את אבא שלי לא ראיתי. אבא שלי גיבור ישראל. מלח הארץ. מלא בטוב. רק רוצה לעזור. אני עדיין מסרב להאמין למציאות, לא מעכל. בבקשה, מדינת ישראל, מערכת הביטחון, צה"ל. יאללה. להתאפס. לא עוצרים עד שחמאס נופלים ושכל הרצועה מתחת לאדמה.
