"המכה היא נוראית, אבל אפילו בשעה הזאת חשוב לי לחזור ולהגיד שמה שקורה במדינת ישראל יותר חשוב מהכאב הפרטי שלנו. מאוד הייתי רוצה שילמדו את המורשת של אלחנן. אלו בני אדם שיודעים שצריכים אותם, אז הם פשוט טוחנים את המערכת כדי לקבל את האישור ונכנסים לתופת ולסכנה כדי להציל אנשים. מאוד הייתי רוצה שהנוער הנפלא שלנו יגדל על בסיס הדרך הזאת. כואב לי שהכדורים שפגעו באלחנן לא היו כמה סנטימטרים ימינה או שמאלה ממנו, אבל זו החלטה של הקב"ה". את הדברים הללו אומר הרב בני קלמנזון, נשיא ישיבת עתניאל, כשהוא מתאבל על בנו הגדול, אלחנן הי"ד, שנהרג במהלך הקרבות בקיבוץ בארי בעוטף עזה. אלחנן היה כבר מבוגר לשירות מילואים, ובשל העובדה שהוא עובד בגוף מסווג של מערכת הביטחון שעוסק בתחומים הנוגעים לחו"ל, לא היה לו תפקיד פעיל בלחימה. אך הוא התעקש להתגייס ללחימה בשטח. "זה מה שכולם ציפו שהוא יעשה. הוא הפעיל את כל מי שהכיר אותו, כולל קצינים בכירים. הוא היה מקושר מאוד, ויחד עם בני מנחם ונכדי איתיאל, שהיה לוחם ומפקד ביהל"ם, הם נסעו לאן שצריך מבחינתם". "אלחנן היה בכל האירועים מר ביטחון, בקצונה, בלוחמה, בטרור ובהדרכה, בארגון יישובים וחמ"לים ובהגנת יישובים", מספר אביו ל'בשבע'. לדבריו, "את הניסיון הוא צבר עוד מהבית. אשתי פסיכולוגית ואני הייתי רב באזור מוכה טרור. נאלצנו שלא בטובתנו לנהל הרבה אירועים ולהיות מוקפצים בשבתות ובחגים כדי לעזור. הבן הגדול שלנו, שהיה מאוד אחראי ומאורגן, הפך להיות יד ימיננו, האיש שנשאנו אליו את עינינו. לכן כשיש מלחמה, הוא היה חייב להיות שם". אלחנן קלמנזון הי"ד צילום: באדיבות ישיבת עתניאל השכול מכה שנית אלחנן מצא באזור הקרבות ג'יפ ממוגן וציוד נטוש, והרבה כאוס. במציאות מורכבת זו הם חילצו יותר מ־100 תושבים, כאשר שלושת בני המשפחה נקראו בקשר "צוות אלחנן". הם נכנסו ויצאו, נכנסו ויצאו, כך במשך 14 וחצי שעות. "אזרחים רבים היו נצורים, זקנים, ילדים, וכך במשך שעות רבות הוא נכנס שוב ושוב אל התופת תוך כדי לחימה. בהתחלה כמה מהתושבים סירבו להאמין להם שהם יהודים, עד שהם שרו שירי שמחת תורה, שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, וזיהו את עצמם כיהודים דתיים בצורה ששכנעה את המסתגרים. בכל חילוץ נכנסו לג'יפ של ארבעה מקומות כ־11-10 בני אדם. בשלב מסוים אלחנן נורה. מנחם, שגם הוא נפצע, חילץ אותו ביחד עם איתיאל. הפציעה של מנחם הייתה קלה, של אלחנן הייתה אנושה, זהו", אומר הרב בדמעות. "איתיאל הצליח לראות איך הרופאים מכסים את אלחנן בשמיכה". מי שהודיע לרב קלמנזון על הנורא מכול הם בני משפחתו שהיו בקרבות. "הילדים שלי ראו והתקשרו אליי: אבא, סבא, אלחנן. מה עוד אפשר להגיד במקרה הזה?" השכול הזה מצטרף לכאבים קודמים שהיו במשפחה. "קצינים בכירים שאנחנו מכירים יצאו לרגע מהלחימה כדי לדבר איתנו וחזרו לקרבות. הם אמרו שאלחנן, מנחם ואיתיאל, 'צוות אלחנן', שינו את מפת הקרב בקיבוץ בארי. זה הסיפור האישי של הבן שלנו, שני אחים ונכד שירדו פשוט לעשות. די היה ברור לנו שאלחנן ימצא את הדרך להגיע ללחימה. "זה לא המפגש הראשון שלנו עם הטרור. פרט להיותנו תושבי עתניאל והר חברון ולכך שניהלנו המון אירועי טרור בכל האזור, יש לנו גם מפגש משפחתי טעון עם הטרור. אח של יוכי אשתי, הרב מיכי מרק הי"ד, נרצח, אשתו נפצעה וילדיו נפצעו בפיגוע שהיה כאן. הפיגוע ההוא בוצע על ידי משוחררי עסקת גלעד שליט ששוחררו בנחמדותה של ההנהגה בישראל. לא בקטע של כעס ואשמה, רק חשוב שאדגיש את זה: הם פעלו על פי מיטב הכרתם, אבל הם שגו וזה גרם כידוע להרבה קורבנות בנפש". מה לדעתך צריך לעשות עכשיו? "זה לא הזמן לביקורת. הכאב האישי שלנו הוא כמו שאומרים בהלכה בטל בשישים, בטל באלף. הסיפור האישי חשוב, ואולי הסיפור של אלחנן יחנך עוד אנשים לעזור בדבר הכי נפלא שעשה הקב"ה לעם היהודי בשלושת אלפים השנים האחרונות - מדינת ישראל. הייתי רוצה שיתאחדו, חשובים לי העם והמדינה יותר מאשר הגורל האישי". ובכל זאת, הרב קלמנזון מבקש להפנות שתי קריאות: "קריאה אחת לממשלת ישראל: זהו, לבער את הנגע, אי אפשר להכיל את המפלצת הזאת שתגדל ותגדל, צריך להחריב אותה. כהיסטוריון שואה אני אומר שאנחנו עוסקים פה באנשים שעקרונותיהם ומעשיהם אינם שונים ממעשי הנאצים. אני נגד זילות השואה, אבל היה פה משהו שעבר את הגבול, צריך להרוג את המפלצת ולבער את הנגע. "הקריאה השנייה שלי היא לציבור הדתי והתורני: ברור שחטפנו הרבה במערכות היחסים בין דתיים ללא דתיים, אבל אני יוצא במסר למתן אותן. גם אנחנו בתחילת הדרך היינו קצת אגרסיביים מדי, מהירים מדי, פחות מכבדים את המטען של הצד השני במדינת ישראל. אני דוס, יש לי את ההגנה שלי, אין לי רגשי נחיתות לגבי מטענים של עגלות אחרות. אני מאמין בעגלה שלי, אבל קורא להתאחד. צריכים להתאחד. כולנו בני אדם שרוצים לתקן את העולם ולעשות אותו טוב. האויבים שלנו לא". "לא לתקן את השגיאה זה פשע" אלחנן קלמנזון הי"ד היה נשוי לשלומית ואב לחמישה ילדים והתגורר בעתניאל. "יש לו אישה נפלאה שנתנה לו תמיד לרוץ. להיות מהראשונים זה תמיד אנחנו. בגלל ריבוי האתגרים של אלחנן, היינו שרים בצחוק 'משורה משחרר רק המוות'. משפחה מאוד עליזה, צוחקים על הכול, צוחקים על ביטחון. בשבעה על הרב מיכי מרק הי"ד צחקנו ונזכרנו בבדיחות מיכי, משפחה מלאת שמחה. אנחנו גם משפחה שחלק גדול מילדיה מעורים חזק במערכת הביטחון. הכול באחלה ובכיפי, אחים שאהבו לטייל, שכל הזמן צוחקים מהבדיחות שרצו פה, אחים שלחמו ביחד ועם חוש הומור פרוע ומטורף שלא יעלה על הדעת". אלחנן קלמנזון למד בישיבה התיכונית בנווה שמואל ואחר כך בישיבת ההסדר בעתניאל. הוא שימש כרכז ביטחון ויושב ראש מזכירות היישוב עתניאל קדנציות אחדות. "נשם ביטחון וחיים של אנשים ועזרה, היה גם הרבה פעמים חבר מזכירות ויושב ראש מזכירות ביישוב. היה מנהיג צעיר, אדם מאוד מאוד חכם ומאוד שפוי. לא רץ לתפקידי הנהגה אבל פה באזור ביקשו ממנו כל הזמן להנהיג, מאוד סמכו עליו, הוא היה מאוד מרכזי. כשהתחיל בתור רכז הביטחון של עתניאל הוא הפך מהר מאוד להיות מומחה לאבטחת יישובים. גם בזירה של המוסד הביטחוני שבו עבד הוא עשה כל מיני מבצעים. ממש לפני שנה השתתפנו ביום שבו סיפרו לנו מה שיכלו לספר על פועלו. חזרנו הביתה גאים בידיעה שבננו עושה דברים חשובים להגנה על העם היהודי. היינו בהלם מהמעט שהיה אפשר לספר להורים באותו טקס הוקרה". מה התחושות שלך כלפי הנהגת המדינה אחרי המחדל שקרה? "אני יכול להגיד שאני לא מרגיש צורך לסלוח, אין בי כעס. כולנו עושים שגיאות. המדינה עשתה שגיאות רבות, אבל אם היא לא תלמד מהן זו כבר לא תהיה שגיאה, זה כבר יהיה משהו הרבה יותר חמור. אנחנו בשלב של לחזק את כל חיילינו שנלחמים ברוע ומתקנים את העולם, הם נלחמים למען הטוב והמוסר בעולם. אני איש זוטר אבל אני גם היסטוריון צבאי שעוסק בעת החדשה, והאמרה שבפי היא: לשגות זה אנושי, לא לתקן את השגיאות זה פשע, ואני רוצה לקוות שהשגיאות יתוקנו". 14 שעות של חילוץ ללא הפסקה מי שלחם לצידו של אלחנן הי"ד הם כאמור אחיו מנחם ואחיינו איתיאל זהר הורוביץ. איתיאל (23) הוא אברך בישיבת עתניאל ובוגר יחידת יהל"ם. "אני מרגיש בסדר, עוד מעכל את התוצאות", משתף איתיאל בשיחה עם 'בשבע'. איתיאל מקריא בפניי הודעה ששלח בשעה שבע בערב במוצאי השבת, ובה הוא מציע לדודו אלחנן הי"ד להצטרף אליו: "אם אתה יודע על משהו שאני יכול להיות רלוונטי לעזור בו תעדכן אותי, אני עם נשק ורכב". אלחנן השיב לו: "אנחנו בעוטף מחלצים אזרחים, יהל"ם גם פה". אלחנן ביקש שאיתיאל יתקשר אליו כשהוא על מדים ובדרך לעוטף, והוא יעדכן אותו לאן להגיע. "גם כשלאחר מכן הוא אמר לי להגיע לבארי, לא הבנתי שאנחנו הולכים לחלץ תחת אש. חשבתי שהם עוזרים לאזרחים בפינוי מחוץ לאזור הלחימה, משהו מנהלי". מרגע ההגעה של איתיאל, הוא עסק בחילוץ בלבד. "כל הלילה וגם בבוקר ללא הפסקה חילצנו אזרחים, נכנסנו ויצאנו. הכנסנו אותם לרכב הממוגן ולקחנו אותם לש"ג לקבלת טיפול והתפנות מהמקום". 'צוות אלחנן' הופתע פעם אחר פעם לגלות בבתים עוד משפחות, וחילץ אותן בצפיפות בג'יפים הקטנים. לצד ההצלחות היה גם כאב. "היו מקומות שהגענו ולא היה את מי להציל, אבל לרוב היה את מי להציל. האזרחים שמצאנו היו בממ"דים ולא השתכנעו בקלות שאנחנו לא מחבלים. רק לאחר שכנועים רבים הם פתחו לנו לבסוף. היו בתים שרופים עד פחם, אבל בתוך הממ"ד המשפחה שרדה. הגענו אליהם בזמן והוצאנו אותם בריאים ושלמים. כך במשך 14 שעות חילצנו אנשים בלי הפסקה". איתיאל לא ראה מראות קשים כאלה מימיו. "היו מראות קשים. המון לחימה וירי, וכל הזמן נפילות מסביבנו, מראות לא פשוטים בכלל. לא רצינו להילחם או להיות גיבורים, רק להוציא את האזרחים בשלום מהתופת הזאת. אחרי כל חילוץ מהבתים הוצאנו את האזרחים מחוץ לטווח הסכנה בבארי. אחרי שהיינו מורידים אותם, היינו מביטים זה בזה, מספרים כמה אנחנו לא רוצים לחזור לתופת, אבל מבינים שאין ברירה. יש שם עוד אזרחים וצריך להוציא אותם משם. ידענו שיש עוד אנשים לכודים בבתים, ואם אנחנו לא נוציא אותם אף אחד אחר לא יעשה זאת. קיבלנו יעדים מהצבא על עוד אנשים לכודים והבנו שאין ברירה ואנחנו לא יכולים להפקיר אזרחים. אספנו כוחות ועשינו חילוץ עוד פעם ועוד פעם מתוך הבנה שאין ברירה וחייבים להציל את האזרחים". בשלב מסוים הייתה גם היתקלות עם המחבלים. "לפני הקרב האחרון הגענו לשורת מבנים כדי לסרוק אם יש בהם אזרחים הזקוקים לחילוץ. לפתע זיהיתי דמות חשודה, פתחתי ישר בנוהל מעצר חשוד, וברגע שהבנתי שמדובר במחבל פתחתי באש. מנחם ואלחנן הצטרפו אליי להסתערות, אך המחבל בסופו של דבר הצליח לברוח". בתום ההיתקלות הזאת צוות אלחנן המשיך בסריקת הבתים. באחד הבתים אירע הנורא מכול. "עברנו בבתים, ובבית האחרון הותקלנו ממחבל שירה עלינו מתוך הבית. אנחנו היינו באזור המואר, והוא היה בחושך. השבנו מיד באש, אך אלחנן נפל במקום. נתתי עוד מכת אש, בזמן שמנחם, בעודו פצוע, גרר את אלחנן החוצה. המחבל ברח למסדרון בתוך הבית ונעלם. היינו במצב מאוד בעייתי, אלחנן היה מחוסר הכרה ולא ידענו מה מצבו, מנחם נפצע, והבנו שצריך להוציא משם את אלחנן לטיפול. הדרך היחידה שהייתה לנו לצאת מהמצב הייתה שאני אשאר עם אלחנן ואדאג להגן עלינו מפני המחבל, ומנחם ידאג למצוא כוח סיוע ופינוי". "כדי שנוכל לפנות את אלחנן, אני נשארתי איתו לבד וחיפיתי לכיוון שהמחבל היה בו. כשמנחם חזר עם כוח הסיוע כעבור כשתי דקות, פינינו את אלחנן לרכב של כוח הסיוע שלקח אותו לטיפול הרפואי. מנחם ואני חזרנו לרכב שלנו והובלנו אותם לתאג"ד. בדרך, תוך כדי שמנחם נוהג, בדקתי את הפציעה שלו ושמתי לו חוסם עורקים ביד". בזמן אמת לאיתיאל לא הייתה ידיעה ברורה האם המחבל חוסל. "לא יודע אם האש שהשבנו הרגה אותו או לא, קיוויתי מאוד שכן. או שלפחות כוח אחר נכנס אחרינו לסיים את המלאכה לאחר שעדכנו על הימצאות המחבל". איתיאל קיבל את התשובה כעבור כ־48 שעות. אז נודע לו כי אכן כוח הסיוע שבא לחלץ את אלחנן חזר אל הבית ווידא את חיסולו של המחבל. "לקחנו בחשבון שלא נחזור" איתיאל הוא כאמור אחיינם של אלחנן ומנחם, אמו היא אחותם הגדולה. "בגלל הקשר שלי לאלחנן, הוא הראשון שפניתי אליו. הבנתי את המצב ושיש כאוס מוחלט. אלחנן הוא ביטחוניסט ברמ"ח איבריו ומומחה בהגנה על יישובים כנגד טרור, והוא מנהיג מבטן ומלידה. לא הייתי מוכן להיכנס לתוך התופת הזאת אחרי כל בן אדם אחר. בכל האירוע הזה הוא זה שהוביל את הצוות שלנו. היינו כוח משפחתי שבפועל סופח צבאית בתוך הכאוס הנורא. הלכנו אחריו. "זאת זכות עצומה שהייתה לנו להציל כל כך הרבה תושבים. הכוח שלנו חילץ יותר ממאה בני אדם. היוזמה של אלחנן לחלץ נבעה תעוזה, מנהיגות וגבורה שרק יחיד סגולה כמוהו יכול להוביל בכאוס המוחלט שהתרחש שם. זאת באמת הייתה זכות גדולה להשתתף איתו כתף אל כתף במבצע ההצלה שהוא הוביל". איתיאל כואב מאוד את האובדן של דודו האהוב, אך לא מתחרט על המעשה. "רצינו להוציא את כל האזרחים וקיווינו מאוד שגם אנחנו נחזור כולנו בריאים ושלמים אל המשפחה. אבל הצורך להציל את האזרחים מתופת האש הזאת היה חשוב מספיק בשביל שנהיה מוכנים לסכן את עצמנו שוב ושוב ולקחתי בחשבון שייתכן שאחד מאיתנו לא ישוב. לא רצינו להילחם ובוודאי שלא דמיינו שנחזור הביתה בלי הלוחם והמנהיג והדוד האהוב אלחנן, ואיתו עוד הרבה מעם ישראל שנפלו בקרבות. עשינו את מה שהיינו צריכים וחייבים לעשות. הייתה שם רוח התנדבות, יוזמה ותעוזה שייתכן וצרובה בנו כחלק מעמנו. שאבנו את האומץ מההבנה שבכאוס שהיה - אם אנחנו לא נעשה את זה, ייתכן שאין אף אחד אחר שיציל את האזרחים. לא חלמתי שדוד שלי ייזכר כאחד מגיבורי ישראל, אולי אפילו מהשורה הראשונה שלהם". לסיום מבקש איתיאל להעביר מסר ללוחמים שבקרב ולאזרחים שבבית: "אנחנו באמצע מלחמה, תהיו חזקים, אנחנו עם חזק. אנחנו סומכים עליכם. תיקחו את סיפור הגבורה של אלחנן ואת קידוש השם שהוא עשה, ותשאבו מזה כוחות להיות גיבורים, לגבות את מחיר דמם של אחינו מאותם ארורים. להחזיר את הביטחון ולבנות ביתר עוז ועם כוחות איתנים את הקיום והשליחות שלנו בארץ ישראל". ***
