וַיֹּאחֲז֣וּהוּ פְלִשְׁתִּ֔ים וַֽיְנַקְּר֖וּ אֶת־עֵינָ֑יו וַיּוֹרִ֨ידוּ אוֹת֜וֹ עַזָּ֗תָה (שופטים ט"ז)

בימים אלה העטופים בענני כאב חריף לאומי ואישי, נכתבים הדברים בעדינות האפשרית מתוככי נפש יהודי הומיה.

צה"ל מתנהל כמה עשרות שנים כשהוא כפות בכבלים על גבי ידיו ורגליו ומוחו ולבו, כבלים מטעמם של שופטי ופרקליטי המשפט, משפט מתחסד ופתולוגי. צה"ל כבול גם בהלך רוח מערבי הרואה כל אמת כמושג יחסי, וע"י כך נהיה הצבא פרוץ לאופנות ורעיונות פתוחים מכל הבא ליד.

ועוד יותר מזה; המטכ"ל לפות בהכלה של הצדק הפלשתיני "כי לכל 'עם' יש את הנרטיב שלו". בשורה התחתונה; סביב הנפש היהודית-ציונית, נפש גאה ובריאה, התלפפו בהדרגה חבלים עבים המגבילים קשות את הוראות הפתיחה באש, והפעולות הצבאיות משובשות מרוב היסוסים, התייעצויות, ובעיקר בעטיָם של כללי מוסר מזוכיסטיים. הכבלים המנטאליים הללו מייבשים את לחוּת שורשיה של הנפש היהודית-ציונית, ומתווים את אופי ההחלטות המדיניות.

אבקש להתייחס להתראותיו והתרעותיו החוזרות ונשנות של האלוף יצחק בריק. צריכים אנו להבין שממצאיו של האיש היקר הזה הנוגעות לחפיפניקיות, לזלזול וחוסר היסודיות, המתגלות בהיקפים גדולים בארגונו של הצבא, בנוגע לציוד, לתרגול ולתכנון, ליוזמה וכו' – כל הפגמים הללו, אינם מתאפשרים ואינם צומחים אלא בקרקע החסֵרה להט רגשי יהודי ציוני, ובאווירה בה כבוד לאומי נתפס כרגש לאומני. ערכֵי דבקות במשימה ואחוות לוחמים לא יכולים למלא את החלל, מפני שהם שייכים לקומה השניה, קומת ה"איך", ולא לקומה הראשונה, קומת ה"למה".

היעדר יעד שורשִי נעלה ואמונה לוהטת בצדקת דרכנו היהודית-ציונית, הוא מה שהוביל לעיוורון הפוקד את הפיקוד הגבוה בצה"ל ואת השב"כ. הם אינם מזהים את זרמי העומק בתרבות המזרח-תיכונית ואת תוכנית ההשמדה השמורה במגירה של שכנינו הפלשתינים, ואת תוכנית השלבים הערבית-מוסלמית ואת האופי הערמומי והעמדת הפנים הכרונית, המוּסווית באמצעות הבטחות והסכמים ומחוות ריקות. התרדמת הצה"לית למתרחש ורוחש בגבול עזה, היא בין היתר תוצאה של צריכה ארוכת שנים של קנאביס פרוגרסיבי. כך הפך הפיקוד הצה"לי לשבוי בתוככי וציפיות לא ריאליות. לא מדובר בקונספציה צבאית-פוליטית מקומית שגויה, אלא בטעות-על, דהיינו, בחולשת עמוד השדרה התרבותי ובחולשת הכבוד העצמי הלאומי.

התנהלות בסיסית של מערכת בטחון המכבדת את עצמה, היא להיכנס לראשו של האויב. אויב מחפש לעולם את נקודת התורפה של הצד שנגדו. ובנדון דידן, האויב הפלשתיני יודע שנקודת התורפה שלנו היא חטופים ישראליים בידם, ועסקת שליט הבזויה והמופקרת היא ההוכחה לכך. האזור המתאים ביותר לחטיפת ישראלים הוא ישובי הנגב הצמודים לחבל עזה.

שחרור האסירים הערביים שבבתי הכלא בישראל, הוא אחת מפסגות הכבוֹד החמאסי, ובפרט שהחטיפה הינָה הזדמנות פז לחמאס להעצים את כוחו בניהול מו"מ מתמשך, מתעלל ומשפיל, העתיד לככב בתקשורת הישראלית יומם ולילה. אין מועד נוח יותר לחטיפה מאשר שעת בוקר מוקדמת בה נחים משפחות שלמות על מטותיהן, וזה גם הזמן המתאים לביצוע רציחה סיטונית מזוויעה המשפילה את צה"ל ומפיצה חרדה במדינת ישראל כולה. יום חג בו הצבא מצמצם את כוחותיו, הוא מועד מועדף מצד הטרוריסטים.

לפיכך היגיון פשוט הוא שצוואר הבקבוק למימוש מאווייו של החמאס, יהיה בתכנון חטיפת יהודים מהאזור הזה ורציחתם האכזרית של אחרים כנ"ל, והוא יפעל בשיטתיות להסוות את תוכניתו לבצע זאת. הממסד הביטחוני הישראלי שלא הקדיש שימת לב עליונה למניעת תסריט אימים שכזה, הוא הנהגה הלוקה בעיוות מנטאלי עמוק ביותר, וכפי שהסברנו.

להמחשת הדברים נוכל להיעזר בסיפור שמשון כרמז וכמשל. שמשון כפוּת בשבעה עבותות, כבלים עבים הלופתים את כל היקף גופו, כנאמר (שופטים ט"ז,יב) וַתִּקַּ֣ח דְּלִילָה֩ עֲבֹתִ֨ים חֲדָשִׁ֜ים וַתַּאַסְרֵ֣הוּ בָהֶ֗ם וַתֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ פְּלִשְׁתִּ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ שִׁמְשׁ֔וֹן וְהָאֹרֵ֖ב יֹשֵׁ֣ב בֶּחָ֑דֶר וַֽיְנַתְּקֵ֛ם מֵעַ֥ל זְרֹעֹתָ֖יו כַּחֽוּט. כל זמן שהיה כוחו בראשו ובתודעתו, ניתק שמשון את הכבלים בנקל. אולם משהרדימה אותו דלילה, וַתְּיַשְּׁנֵ֙הוּ֙ עַל־בִּרְכֶּ֔יהָ וַתִּקְרָ֣א לָאִ֔ישׁ וַתְּגַלַּ֕ח אֶת־שֶׁ֖בַע מַחְלְפ֣וֹת רֹאשׁ֑וֹ וַתָּ֙חֶל֙ לְעַנּוֹת֔וֹ וַיָּ֥סַר כֹּח֖וֹ מֵעָלָֽיו: וַתֹּ֕אמֶר פְּלִשְׁתִּ֥ים עָלֶ֖יךָ שִׁמְשׁ֑וֹן וַיִּקַ֣ץ מִשְּׁנָת֗וֹ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֵצֵ֞א כְּפַ֤עַם בְּפַ֙עַם֙ וְאִנָּעֵ֔ר וְהוּא֙ לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י יְקֹוָ֖ק סָ֥ר מֵעָלָֽיו.

הנמשל הוא הדיסק בראשו של היהודי הגאה בציוניותו ויהודיותו. לצערנו דיסק זה נשחַק עוד ועוד, ועד לכדי שרוח הצבא הישראלי הפכה פרוצה לכל מיני אופנות פוסט-מודרניות שטחיות, וניסוחים מפולספים, ועד שהוחלף הדיסק לגמרי, כנאמר "ותגלח את שבע מחלפות ראשו". בניגוד לסיפור שמשון, שנקשר ע"י דלילה, הנהגת השמאל הליברלי היא זו שכרכה את הכבלים סביב עצמה וסביב צה"ל. מה שאירע לשמשון בעקבות איבוד כוח תודעתו ובעקבות תרדמתו, הוא: וַיֹּאחֲז֣וּהוּ פְלִשְׁתִּ֔ים וַֽיְנַקְּר֖וּ אֶת־עֵינָ֑יו וַיּוֹרִ֨ידוּ אוֹת֜וֹ עַזָּ֗תָה וַיַּאַסְר֙וּהוּ֙ בַּֽנְחֻשְׁתַּ֔יִם וַיְהִ֥י טוֹחֵ֖ן בְּבֵ֥ית האסירים הָאֲסוּרִֽים. כך הורד כבודנו לעזה, וחטופינו ירדו לעזה.

רבותי, מי שמוחו צלול וליבו ער לא הופתע כלל מהתקפה מפלצתית ערבית-איסלאמית זו, מי שעיניו בראשו הבין מאז ומעולם עם מי יש לנו עסק.

נשמעים אישים ושדרנים המצהירים "מכאן ואילך נראה להם שבעל הבית השתגע". ההיפך הוא הנכון, שהרי עד עכשיו היה בעל הבית הוזה ובלתי מציאותי, מה שמוגדר כ"משתגע". מה שיש להצהיר הוא: "מעכשיו בעל הבית יהיה נורמלי". אמן כן יהי רצון!!

פרעות שמיני עצרת תשפ"ד דומות מאוד לברבריות הבלתי נתפסת בפרעות ת"ח ות"ט (1648-9), שהתבצעו ע"י טטארים, קוזאקים ואוקראינים, במזרחה של פולין. ראו 'יון מצולה' מאת הרב נתן נטע הנובר שנדפס לראשונה ב 1653.

הכאב הגדול המבקע את נשמותינו בימים אלה, אולי יהיה בו בכדי לעורר חשבון נפש אמיתי והתפכחות, מעין יום כיפור שני שבא בשנה זו אחרי חג הסוכות. בית ישראל כולו כאיש אחד מזיל עתה דמעה, ויתקיים בנו הפסוק "הזורעים בדמעה ברנה יקצורו".