יום אחד לפני התאבדותו שלח סטפן צווייג לפרסום את יצירת המופת 'העולם של אתמול'. מצבת זיכרון לאירופה, לתרבות, לאנושות. צווייג, סופר יהודי נודע שנמלט מהנאצים עד ברזיל, שלח יד בנפשו כי לא יכול היה לשאת את חורבן התרבות. מידי פעם עברה בי המחשבה, אילו רק היה לו כח להחזיק מעמד עוד שנתיים, עוד שלש שנים, הוא היה רואה במיגורו של הרע. היום הבנתי אותו. זה לא רק הרוע המזוקק, אלא גם ואולי בעיקר אזלת היד של הטוב. האין-אונים לנוכח מערכות גדולות שטורפות את מעט התקווה שעוד נותרה. בזמן שצה"ל מכין את מכונת המלחמה האדירה, נמצאים במנהרות, בבורות, מתחת לרחובות, עשרות רבות אולי מאות של נשים, אנשים, ילדות וילדים שנחטפו באחת מהעולם של אתמול, שהיה בטוח, ברור ומסודר. על אף שקראתי שואה, למדתי שואה, ראיתי את סרטי השואה, אין לי את האומץ להתחיל ולדמיין את האימה שלהם, ואת טירוף הדעת ותחושת חוסר האונים של מי שניצלו מהטבח, של קרובי המשפחה שבמקרה לא היו במקום, של החברים שנותרו. והאימה, והפחד, ויותר מכולם, טירוף הדעת: מה עוד ניתן לעשות ולא עשיתי, רק הולכים ומתגברים כשהמלחמה הולכת וגדלה. מבין השורות של דוברי הממשלה ניתן לשמוע שהחטופים יקרים להם, אבל מו"מ לא יהיה. מהתדרוכים של צה"ל מתגלה שהשבויים והנעדרים עומדים בראש סדר היום, אבל כלל לא ברור מה זה אומר. ההכרעות שצריכות להתקבל אינן רק צבאיות ואינן של הצבא. אלו הן בראש ובראשונה הכרעות ערכיות ומנהיגותיות. האם אכן נמשיך במלחמה גם כאשר ברור לנו שבכך אנחנו חורצים את דינם של החטופים? האמנם אין שום אפשרות אחרת? האם לא פספסנו איזה קצה חוט להשבת החטופים בשלום, ולבוא חשבון עם עזה בהמשך? ואם אכן אין ברירה שכזו, יבואו קברניטי המדינה, לא ראשי הצבא, אלא מנהיגי המלחמה הזו ויאמרו למשפחות, לחברים ולאומה כולה, שפרשת העקידה טרם הסתיימה. מלומדי שואה, מנוסים בפוגרומים, אנו יודעים שגם אם העולם של אתמול לא יחזור ישנו העולם של מחר. כשם שהיום אנחנו נלחמים ביחד, כך גם את המחר נצטרך לבנות ביחד. כדי לעשות זאת ביחד כולנו נצטרך לדעת ולהרגיש שערבות הדדית איננה רק כרזת בית ספר, אלא היא מסמך מדיניות. אנחנו צריכים לדעת היום, שעשינו, ושמנהיגי המלחמה הזו עשו הכל, וחשבו על הכל, כדי שהחטופים שנקרעו מהאתמול יזכו לראות את המחר. הכותב: הרב ד"ר מאיר בן שחר, מכללת שאנן והאוניברסיטה הפתוחה
