אנחנו נאלץ להיות אכזריים. אין לנו כנראה ברירה - כדי לשרוד "בשכונה" נאלץ הפעם, ביודעין, לחצות קווים שמעולם לא חצינו. (ואולי אפילו, רחמנא לצלן, גם כלפי אזרחינו החטופים) נהיה חייבים להיכנס ביודעין לאזורים האפורים של דיני המלחמה. אבל ! אסור שניגרר ליצר הרע של שפיכות הדמים שעלול להתגנב אל ליבותינו. חס וחלילה שנרשה לעצמנו לעלוץ בתמונות הקשות שעלולות להגיע . נכון. יצר הנקמה הוא לעיתים לגיטימי, והפעם כנראה הוא גם הישרדותי, אבל בשום אופן אסור שיקשה את ליבנו. אסור לנו להדמות לגרועים שבאויבנו. לא נשכח את הדרישה הזהותית של בני ישראל להיות "רחמנים בני רחמנים" גם אם הפעם לא תהיה לנו ברירה אלא לפעול אחרת. לצערנו אנחנו מתחילים לשמוע קולות בתוכנו החוזרים לפסוקים קשים מסויימים המתארים את דרך מלחמות הכיבוש המקראיות . כבר לימדנו הרב קוק (באחת מאיגרותיו המפורסמות) שדרכי הפעולה האכזריות בהן נאלצנו לנקוט בראשית ימי עמנו נבעו מההכרח ההישרדותי של המציאות ההיסטורית של אותם עמים שסביבנו. שהדרך היחידה להרתעתם הייתה לנקוט באותם מעשים נוראים שנהגו הם . שעשינו זאת בעל כורחנו ולא מתוך ח"ו תאוות שפיכות הדמים. אז כנראה שבמלחמה זו חזרנו למציאות דומה לאז. יתכן שהמאבק באויבנו המידיים (כולל גם חיזבאללה) דורש הרתעה שכזו. אבל אסור לנו לשכוח שזהו כורח בלבד ושעלינו לשמור שלא ישחית את נפשנו הפרטית והלאומית. אסור לנו לשכוח, שגם כאשר זמנית, אנו נאלצים ללבוש "ידי עשיו" – חובתנו לשמר את "קול יעקב" המהותי לנו. להמשיך את מורשת דויד המלך המשלב את ה"אדמוני" עם "יפה העיניים". אני יודע שזה נשמע כמו הקלישאה של "יורים ובוכים". אבל כמו בהרבה קלישאות, יש מצבים ספציפיים שהן מדייקות . לא "יורים ובוכים" - מול אנשי החמאס. אבל "יורים ובוכים"- על חפים מפשע שנאלץ להתאכזר אליהם. עושה שלום הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל .
