מאז תחילת המלחמה, אליה הוקפצנו בשבת בבוקר והוצבנו בכפר עזה, לחילוץ התושבים וטיהור הכפר ממחבלים, שתקתי.

שתקתי כי לא ידעתי מה לומר, שתקתי כי המראות פשוט הרגו אותי, שתקתי כי הריחות הטריפו אותי. איפה שהלכתי בכפר, זה רדף אותי והמחשבות פשוט שיחקו בי ולא נתנו לי מרגוע.

האמת, נתתי לזה לשחק בי, לא רציתי לברוח מהמציאות שנחשפתי אליה. לא רציתי למחוק את מה שראיתי ולחזור סתם ככה לשגרה.

אלו היו 4 ימים הקשים ביותר בחיי.

לכל בית שנכנסנו, מצאנו מטענים שהניחו עבורנו, מצאנו נשקים, פצצות ותיקים מלאים בתחמושת אבל זה היה השלב הראשון לקראת מה שבאמת רציתי לעשות. עם סיום טיהור הבית עברתי למשימה אחרת שלא באה מצד המפקדים אלא הסקרנות שלי לדעת לאיזה בית נכנסתי, ומי האנשים ששעות לפני כן, נרצחו או הצליחו לברוח ופשוט התחלתי לסרוק אחר הסיפור של הבית. חיפשתי תמונות שלהם, הסתכלתי על מדף הספרים בסלון, הסתכלתי על העציצים בגינה וכיסא הנדנדה שעדיין מונח בפתח הבית. חיפשתי כל פרט שיוכל לספר לי ולהוכיח לי שלכל בית יש שם, יש אנשים שמשהו עלה בגורלם ואני לא יודע מה.

ראיתי את הכיור מלא בכלים , את הפלאפון שנשאר בטעינה במהלך הלילה, את ציורי הילדים הזרוקים בחדר שלהם ואת המקרר המלא בכל טוב.

מבצע החיפושים אחר הסיפור של כל משפחה לא הסתיים, אלא רק התחיל, כי את הלילות עשינו בבתים שלהם וגם שם המחשבות, והתקוות לא נעלמו. תוך שמירה על החברים שמנסים לנוח ולצבור עוד קצת כח לקראת המשימה הבאה, הריחות מבחוץ הטריפו. הרוחות לקחו עימם את הריח וזה פשוט רדף אחרינו לכל מקום. עד שבבוקר אחד לקחנו מסכות מאחד הבתים, שכנראה נשארו מזכרת מימי הקורונה.

כאשר הודיעו לנו שאת המשימה שלנו סיימנו והבנו שאנחנו עוזבים את הכפר ומשאירים לאחרים לשמור עליו, קמנו כולנו יחד ומבלי אפילו לבקש, כולנו התחלנו במבצע ניקיון הבתים שישנו בהם. לא יודע למה עשינו זאת, אולי מתוך תקווה כי הם אוטוטו חוזרים, אבל האמת, בתוכנו ידענו שרובם אינם עוד בחיים והבית ישאר כנראה שומם לעוד הרבה זמן.

יצאנו מהכפר, נפגשנו עם חברינו מפלוגות אחרות והסיפורים המזעזעים המשיכו להגיע והנפש ממשיכה לעכל ולעבד. אנשים לא בכו אבל היה קשה שלא לראות איך גרונם נחנק ועיניהם מלאות בדמעות.

מאז שיצאנו להתרעננות, המחשבות לא בורחות ממני, המחזות לא נמחקים ממוח י- אני רואה את אותם מחבלים עם הסרטים על הראש שוכבים ליד תושבים שנרצחו, אני רואה את המרפאה שהם הפציצו בניסיון לרצוח עוד אזרחים, ואני מתקשה למחוק את הרימונים שנמצאו בספרייה של הקיבוץ ואת הבתים שהם העלו באש כדי לשרוף את מי שמסתתר בהם.

הקושי הזה הוא חלק ממני עכשיו כי כרגע, אסור להישבר, עוד לא התחלנו ואנחנו חייבים לפרק את אלה המנסים להשמיד אותנו.

כולי תקווה שעוד ימים טובים יבואו עלינו ואז נוכל לדבר, לצחוק ובתקווה לחזור לכפר כדי למצוא את אלה שישנו בבתיהם ולהתנצל שהשתמשנו במה שיכולנו כדי להגן על עצמנו.

אז כן, זה פוסט ללא תמונה, כי את המראות אני שומר לעצמי.

עופר ענבר יועץ אסטרטגי ולוחם בגדוד צנחנים