חגי הוברמן
חגי הוברמןצילום: ללא קרדיט

אני מבקש לא להתרשם מהחיבוק הלבבי בין נתניהו וביידן – החיבוק הזה עלול לזמן לנו הרבה צרות. הדבר הגרוע ביותר שיכול להיות אם תיפתח חזית צפונית, הוא שמטוסים אמריקנים מנושאת המטוסים החונה מול חופי ישראל יפציצו את מעוזי חיזבאללה.

כי מהלך כזה, שעשוי להיתפס תחילה כהצלה ישראלית, יקטין עוד יותר את העצמאות הישראלית המדינית והביטחונית, עצמאות שהתחילה להישחק השבוע בהשתתפותו של שר החוץ האמריקני בלינקן אתמול ושל נשיא ארה"ב היום בדיון הקבינט הישראלי.

מדינת ישראל תלויה רבות בארה"ב בנושאי חימוש ונשק. אסור לה ליצור תלות חזקה יותר גם בפעילות צבאית. בדיוק לפני יובל שנים, במלחמת יום הכיפורים, שיגרה ארה"ב את הרכבת האווירית של ציוד ונשק. לטווח קצר זה היה חבל הצלה. לטווח ארוך זה היה חבל תליה.

הרכבת האווירית נתנה את הגושפנקא לשר החוץ האמריקני דאז הנרי קיסינג'ר לנסות ולכפות על ישראל מהלכים מדיניים שנגדו את האינטרס הישראלי, כמו מסירת בארות הנפט בסיני לשליטת מצרים עוד לפני הסכם השלום, בהסכם הביניים של שנת 1975.

מטוסי התובלה האמריקנים הענקיים שנחתו השבוע בארץ, הזכירו לי את מטוסי הרכבת האווירית מלפני יובל שנים.

מי שהבין זאת כבר אז היה אלוף במיל' עזר ויצמן, בימים שעוד היה חבר פעיל במחנה הלאומי. דברים שכתב בספרו 'לך שמים לך ארץ' כבר בשנת 1975 היו נכונים מאד לימים ההם – ונכונים מאד גם לימינו. ראוי לשים אליהם לב (עמ' 323):

"במלחמת ההתשה, כאשר נכנענו להנחה, כי לא נוכל להתגבר על מערך הטילים המצריים, ללא פתרון טכנולוגי, המצוי בידי האמריקנים ואינו ניתן לנו קבענו את העקרון: מאותו רגע ואילך חדלנו להיות מדינה עצמאית, החורצת את גורלה לפי שיקוליה, ונעשינו מדינת תלות. ב-1973 קיבל העיקרון את הביטוי המעשי שלו: עניבת חנק נכרכה על צווארנו. רצנו אל האמריקנים ובכינו על כתפיהם: "אנא, תנו לנו מלקחיים אלקטרוניים להסיר את העניבה.

זה חונק!" הסתכלו האמריקנים בעניבה ובחבל ובוורידים המתנפחים של הגרון הנחנק (קיסינג'ר שאל את שלזינגר, ששאל את הגנראל הייג, שהלך אל הנשיא, שחיכה לשמחה דיניץ, שדרש מקיסינג'ר, שרץ אל שלזינגר, ששאל מניין ייקח מטוסים והיה מוכן להטיס ציוד רק עד האיים האזוריים, עד שהנשיא קרא לקיסינג'ר וזה טילפן לשלזינגר...) ואמרו בלשון פשוטה: "אתם צריכים מלקחיים? אין לכם מלקחיים כאלה? ובלי מלקחיים האלה החבל יחנוק אתכם ולא תוכלו לנשום? ואין לכם פתרונות משלכם? אתם, עם צה"ל הכביר, המוכשר, שתמיד היו לו פתרונות ומעולם לא נרתע להשתמש בהם בשעת מצוקה? טוב, ניתן לכם מלקחיים, אבל לא חינם. תשלמו לנו במטבעות קשות: תעשו מה שנבקש מכם ולא תכשילו את מאמצינו להחזיר את ארה"ב לעמדת בכורה במזרח התיכון. טוב?!"

"וכאשר נחתו המטוסים הראשונים בנמל בן גוריון בלוד והתחילו לפרוק מהם את ה"מלקחיים" הרגשתי, פיזית, הרגשה אישית, כיצד עניבה חדשה מתהדקת סביב צווארי: באורח זמני - לא עניבה צבאית. עניבה מדינית. לא מתים מזה מיד. היא מתהדקת לאט יותר. קצב החניקה שלה מתון יותר. היא אינה נעשית נסבלת יותר למדינת ישראל".