ב- 75 שנותיה ישראל נאבקת על קיומה אל מול אויביה, השואפים להביא לחורבנה. עשרות אלפי ישראלים, חיילים ואזרחים, מסרו את נפשם במאבק הירואי זה. לאורך כל שנות קיומה, מדינת ישראל השקיעה במצטבר מאות מיליארדי ₪ - ברכישה, בפיתוח, בייצור ובהפעלה של מיטב כלי הנשק המתוחכמים והיקרים בעולם, כדי שידה תהיה על העליונה בשדה הקרב הנוכחי והעתידי. האם האיום הקיומי על מדינת ישראל פחת כעבור 75 שנות המדינה? התשובה היא – לא. האיום רק התעצם עם הטילים ארוכי הטווח, הכטבמ"ים, ואיום הגרעין. האם השנאה לישראל בקרב עמי ערב פחתה כעבור 75 שנות המדינה? התשובה היא – לא. השנאה לישראל יוקדת ואף הולכת ומתעצמת. האם סוף הסכסוך נראה באופק? התשובה היא – לא. למרות השקעת משאבים בהיקפים דימיוניים והקרבת חיים באלפים רבים - אין שום אור בקצה המנהרה. למרות אינסוף ספרים ומאמרים, הערכות מומחים וניתוחי מזרחנים – שום פתרון לא נראה באופק. מדוע? התשובה: ישראל (כמו המערב כולו) מקובעת במלחמות העבר ומשקיעה את הכל – ברובים, בפגזים, בטנקים, בתותחים, בטילים ובמטוסים – ללא שום הבדל מהותי מכל מלחמות העבר, לכל אורך ההסטוריה האנושית. בכולם התשובה לתוקפנות היתה ועודנה אחת ויחידה – "כוח ייענה בכוח", ותו לא. מדבר אחד מתעלמים והוא התודעה האנושית. והרי זאת יש לזכור: כל אותם אלפי לוחמי חמאס שטבחו בשמחת תורה בקרבנותיהם חסרי הישע באכזריות בלתי נתפסת – נולדו לפני כ- 20 שנה כתינוקות רגילים לכל דבר, שאינם שונים כלל מתינוקות בארה"ב, במערב אירופה או בישראל. הם הפכו לחיות אדם אך ורק בגלל החינוך הרצחני מלא השנאה, שקיבלו מהוריהם, ממורי דרכם וממנהיגיהם הרוחניים. האם ישראל השקיעה ולו משהו בנסיון לחנך ולעצב דור אחר בקרב הפלשתינים שבשליטתה או המצויים תחת השפעתה? האם ישראל פועלת ומעורבת במערכת החינוך של ערביי ישראל? האם אנו אמונים על השפה הערבית והתרבות האיסלמית, ומסוגלים לאתגר חינוך להסתה ולאנטישמיות רצחנית בקרב ציבורים ערביים שלמים, בישראל ומחוצה לה? האם אנו פועלים נחרצות, ולכל הפחות מנסים כל אמצעי לחץ אפשרי למניעת הסתה וחינוך לשנאת ישראל, בבתי הספר הפלשתינים ואף בקרב ערביי ישראל? התשובה היא – לא. האם הגיוני שהשפה הערבית והתרבות המוסלמית אינם נלמדים כמעט כלל במערכת החינוך היהודית-ישראלית, אף שאנו מוקפים מאות מיליוני מוסלמים דוברי ערבית? התשובה היא – לא. בישראל כמו בעולם המערבי כולו, התקבעה גישה, חסרת הגיון בעליל, בה לא מטפלים כלל בשורשי ההקצנה הפונדמנטליסטית, הנטועים כולם עמוק - בחינוך. פועלים אך ורק נגד תוצאותיו של חינוך הרסני זה – בעזרת כלי נשק מתוחכמים – טילים, כטבמ"ים ונושאות מטוסים – שלא יכולים לכבות אף לא שביב אחד של תודעת שנאה, הניטעת כל העת בקרב המוני מוסלמים סביבנו ובעולם כולו. כרופא, הייתי ממשיל את הגישה המוזרה הזאת למצב בו הרפואה היתה משקיעה הכל אך ורק בפיתוח פרוצדורות פולשניות כמו ניתוחי מעקפים, צנתורים, סטנטים מתוחכמים ובלונים - לפתיחת סתימות וחסימות בכלי הדם של הלב והמוח, בלי שנעשה שום נסיון - למניעה ראשונית או משנית של טרשת העורקים עצמה. החולה השמן, ההיפרטנסיבי, המעשן, שרמות הסוכר והכולסטרול בדמו בשמיים - היה ממשיך באורח חיים לא בריא והרסני בעליל, ללא שום הכוונה לפעילות גופנית, לשנוי תזונתי או לקבלת טיפול תרופתי מונע. החולה היה ממשיך ליצור במרץ פלאקים הסותמים את כלי הדם בליבו ובמוחו, בעוד הרופאים נאבקים במסירות ובתיחכום רב, לפתיחה ולמעקפים של סתימות אלה, שוב ושוב, ללא כל תוחלת. האם זה היה נראה סביר והגיוני? בוודאי שלא. אך כך בדיוק – נוהגת ישראל, ונוהג העולם המערבי כולו בפונדמנטליזם האיסלמי. אין שום טפול בגורמים – לא בחינוך ולא בהסתה. מטפלים אך ורק בתוצאות ההרסניות – וזאת בכלי נשק מתוחכמים ויקרים, שחוזרים וכושלים. תודעת השנאה היוקדת לישראל ולמערב נמשכת באין מפריע, על תוצאותיה המזוויעות והרצחניות. ברור שהאתגר להשפיע על שיח השנאה ועל אופי החינוך בחברות הערביות שסביבנו ואף בתוכנו אינו פשוט. אך אם נודה על האמת – אנו אפילו לא מנסים. אנו לא באמת מתעניינים. לא אכפת לנו כלל מה השיח המתנהל בציבוריות הערבית, במה היא עוסקת ומה מציק לה. אך גם אם היינו מתעניינים, לא היו לנו את הכלים להבין מה מדברים ועל מה כותבים - בספרים, בעיתונים, ברשתות החברתיות, בכנסים ובעצרות של הציבור הערבי בישראל, ברשות הפלשתינית ובארצות ערב המקיפות אותנו. אם מדינת ישראל היתה מבינה שחינוך לשנאה מהווה את האיום המרכזי על עצם קיומה, והיתה משקיעה במאבק עימו את היקף המשאבים והחשיבה, ברמה הטקטית והאסטרטגית, כפי שהיא משקיעה באיומי הנשק הקונבנציונלי והגרעיני – היתה מוצאת דרכים יעילות למאבק זה. היינו מתחילים קודם כל בהכרה מעמיקה של השפה והתרבות של שכנינו הערבים. לו אנו, אנשי החינוך שלנו , אנשי הרוח שלנו – כולנו - היינו בקיאים בשפה הערבית, מכירים את התרבות, את המסורת, את סולם הערכים ואת אופי ההתנהלות והמנהגים של הציבור הערבי, היינו מוצאים את הכלים לאתגר את שיח השנאה, המתקיים בספרות, בתקשורת, ברשתות החברתיות ובפורומים הלאומיים והבינלאומיים בהם פועלים שכנינו. היינו מסוגלים להציג לו חלופה מוסרית, שיש לה שורשים ויסודות הנטועים גם בתרבות ובמסורת המוסלמית עצמה - חלופה שעשויה לדבר אל לב שכנינו. אין לקבל בשום פנים את השיח "התרבותי" כמו זה הנשמע בפיו של אליהו יוסיאן הקורא בראש כל חוצות - "להוריד חמישים אלף עזתים כנקמת דם, כבר בלילה הראשון". צעד שכזה יהיה לא פחות מכניעה ותבוסה מוחלטת לפונדמנטליזם הרצחני ולאבדן צלם האלוהים שבאדם. יש להתחיל קודם כל בהכרת התרבות והשפה של היריב, תוך מאמץ עילאי ליצירת שיח אחר - כזה שמאתגר את שיח השנאה ומחנך לערכי הדמוקרטיה, הסובלנות ואהבת האדם. ברור שלא באתי במאמר זה להציע מענה לטענות ולטרוניות ספציפיות של עמי ערב בכלל, והפלשתינים בפרט, כלפי מדינת ישראל. תביעות פלשתיניות לריבונות, למדינה, לשטחים, למקומות קדושים וכדומה – עלו וצפו עוד משחר עליית הציונות לפני מעל 100 שנה וכמובן שלא באתי לתת להן מענה במאמר קצר זה. אלא שאנו מאמינים שגם מחלוקת אפשר לנהל בקשב הדדי , בפתיחות, בכבוד ובהבנת הרגישויות, הכמיהות והצרכים של הצד השני. בכך הסגנון הופך למהות. על מדינת ישראל לחנך לאנושיות, שתמנע שנאה תהומית, המובילה להתדרדרות מוסרית ולברבריות בלתי נתפסת, כפי שאירע בשמחת תורה האחרון. הכותב הוא רופא מומחה ברפואה פנימית ובגסטרואנטרולוגיה, סטודנט לתואר שני בפילוסופיה יהודית בבר אילן.
