אם יש מה שמייסר אותי מאז הטבח בשמחת תורה זה למה לא קמתי והלכתי. כמו רוב שומרי-החג תושבי מרכז הארץ הבנתי בשעות הבוקר המאוחרות שיש אירוע בדרום. ומאז נכנסתי לווטסאפ כל חצי שעה עד שנקראתי לצבא אחר הצהריים. אבל בשום שלב לא עלה על דעתי שעצם זה שיש אירוע בדרום זו קריאה גם בשבילי. שאני צריך לקחת את האוטו ולשאול ממישהו רובה ופשוט לנסוע. אלחנן קלמנזון הי"ד נהג אחרת. גם הגיס שלי אבינעם, ייבדל לחיים, שקפץ מיד לחלץ פצועים בנחל עוז, ועוד מאות חיילים ואזרחים שעלו על רכבים ונשקים וחירפו את נפשם בהצלת חיי אדם. אבל לא על חירוף הנפש אני מדבר, זה נושא לפעם אחרת, אלא על עצם היכולת לפעול כאילו מישהו קרא בשמי. יש לי אלף הסברים למה בפועל לא קפצתי. לא באמת הבנתי את גודל הסיפור. וגם מי העלה בדעתו שצה"ל עד כדי כך אינו מוכן. אבל עובדה היא בסופו של דבר שיש מי שלא קפצו ויש מי שקפצו. יש שפת אמת שאומר על פי הזוהר שהקריאה 'לך לך' לא נאמרה באופן אישי לאברהם. זו הייתה קריאה גורפת שניסרה בחללו של עולם מזה עידן ועידנים. אברהם היה רק הראשון שהחליט שהקריאה מכוונת אליו. לכן אני נושא עיניים בהערצה אל כל המיזמים האזרחיים שקמו סתם כך יש מאין. אל אלפי גופים ואנשים שמחליטים פשוט להתייצב. וגאה על כך שכמכלול, אני חושב, אנחנו צולחים עכשיו את הנסיון הראשון.
