לפני 12.5 שנים נרצחה אחותי רות פוגל יחד עם בעלה אהוד ושלושה מילדיהם יואב, אלעד והדס. בחלומות השחורים והנוראים ביותר שלי לא דמיינתי שאת האכזריות שפגשנו משפחתי ואני בימים ההם יפגשו משפחות רבות כל כך בזמן הזה. כמו לַחָלָל גם לי יש את החור השחור שלי- רגע ההודעה, הזעקות שהוצאתי, ההתפרקות המוחלטת של הנפש ותחושת הכאוס המוחלטת בכל מה שהיה ושהייתי. כשהתמודדתי עם הכמות הבלתי נתפסת של חמישה בני משפחה שנטבחים באכזריות בביתם- לא הצלחתי להתמקד בזיכרון נפרד של כל אחד ואחד. ועכשיו, רשימת השמות, הפנים והסיפורים של אלפי הנופלים, הנעדרים והחטופים לא נותנים מנוח. הנפש עייפה. כשחכמי ישראל חיפשו מידות מסויימות שיגדירו את קווי האופי של העם היהודי הם תימצתו אותם לשלוש מידות עיקריות: ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. הקביעה של החכמים מתארת במדוייק את התכונות ההופכיות לדמותו של ׳הלוחם האידיאלי׳. מי היה רוצה לצאת לשדות הקרב המלאים בהרס ודם לצד דמויות ביישניות ורחמניות שמחפשות לעשות מעשים טובים? מעשי החסד, הדאגה לאחר, עיני האנשים והכאב הקולקטיבי הבלתי נתפס שכולנו נושאים חלק ממנו מעצם השתייכותנו ללאום היהודי, כל אלה מעידים שמצד האמת- איננו בנויים למלחמות. איננו ששים אלי קרב ואיננו נהנים מעצם ההרג והסבל שנגרם לנו וגם לא לאויבינו בעקבות המלחמה. למרות שאני לוחם שנמצא במילואים מאותה השבת הארורה, אינני מומחה לביטחון. לכן, לא אכתוב כאן על הקונספציה הביטחונית שלפי התוצאות נראה שהתפוצצה והתפרקה לאלפי חתיכות מדממות עד כאב. דובר ועוד ידובר בה רבות. כן מבקש לכתוב על המוסר המעוות שהתקשה להבחין בין אויב לאוהב, בין הקוצים לשושנה, ביננו לבין הסובבים אותנו. אנרגיות רבות כל כך הוסטו ממיגור הרע לחיפוש האוהב בתוך האויב. בשעת הקטרוג הגדולה, קל להיות סנגור על ישראל- במקור, ברור שהעיוות מקורו בטוב. למרות שזו אינה הפעם הראשונה, מי מאיתנו יכל להעלות בדעתו שחיות השדה יקומו ויעשו את שעשו? ילדים! זקנים וזקנות! גברים ונשים! טבח! אונס! שריפה! הרג! חנק! וכמה ברורה השאיפה לשלום. ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים כבר אמרנו? אין ולא יכולה להיות פגיעה קשה יותר מפגיעה המתרחשת בביתו של אדם, הבפנים של הבפנים, קודש הקודשים. העובדה הנסתרת שאותם אלה שהרעידו את קירות הבית לא ידעו היא שהתזוזות הטקטוניות שהזיזו את קירות הבית ששמו ישראל יביאו לחשיפת האמת ולקילוף המסיכות. הארי קם מרבצו והשאגה הנשמעת מעידה על קפיצת הבגרות שאנחנו עוברים בימים אלה. העובדות לא השתנו- אנחנו רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. אבל גם אמיתיים בהבנה המחלחלת ומתיישבת שרחמנות על אכזרים זו אכזריות. שביישנות באבחנה בין רע לטוב זו עזות. שעשיית טוב למבקשי רעתנו משרתת את הרע. אין מילים שיצליחו לתאר את האתגרים הנוצרים עם נפילה של אחד או כמה מבני המשפחה. מסע ארוך ומפותל של התמודדויות שמסתעפות בדרכים משלהן. השבר הפרטי נורא, אין ולא תהיה נחמה שתמלא את החללים שנפערו. בפרספקטיבה כללית- יש תקווה לאחריתך. קמנו כבר כל כל הרבה פעמים, נקום גם הפעם. קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר ה׳ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה׳ וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם-ה׳ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. עם ישראל חי.
