כולם, כולל כולם, יצטרכו לתת תשובות, אבל לא עת חשבון היא. היא תגיע, צריך להאמין, אחרי המלחמה; אבל לא עתה. כעת, יש להתאפק. לשמור את הכעסים בבטן – ולהמתין לוועדת החקירה; בתקווה שזו באמת תתחיל בנקודת ההתחלה. הרבה אנשים יצטרכו בשלב הזה לענות על שאלות קשות. למשל, כל אלה שתמכו בתהליך אוסלו שנשען על הפרדיגמה החלולה שלפיה הארגון לשחרור פלשתין ( אש"ף), זה שנוסד עוד ב – 1964, שינה את יחסו כלפי המדינה היהודית. יאסר ערפאת, מי שעמד בראשו, הוחזר ממקום גלותו בתוניס וקיבל במתנה את רצועת עזה. היו גם כאלה שחשבו שערפאת יילחם בטרור "בלי בג"ץ ובלי בצלם"; ממש כמו אלה שמכרו לנו שהחמאס "מורתע" או שחסן נסראללה "מתחפר" בבונקר מפחד. מערכת הביטחון, על כל אגפיה, אהבה את הפרדיגמה המכילה הזאת. היא פטרה אותה, כביכול, מאחריותה למתרחש ברחובותינו. אוטובוסים התפוצצו ללא הפרעה בחוצות הערים. מסעדות ובתי קפה עלו באש על יושביהן. זק"א נאלץ כבר אז לגרד שרידי גופות מפויחות; מה שבוודאי מעיד על כך שקריסתה של קונספציית ההכלה בשבת הארורה החלה שנים רבות קודם לכן. הרפיון של הקצונה הבכירה בצה"ל מלווה אותנו כבר הרבה שנים. רבים מהם עסוקים להתרשמותי, בבניית הקריירה שלאחר השחרור; מהו שהוביל ,לדעתי, להסכמה שבשתיקה לעוד נסיגות מבוהלות. תחילה , מרצועת הביטחון בדרום לבנון ואחר כך מגוש קטיף ומצפון השומרון. הרמטכ"ל באותה העת התנגד למהלך – ואריאל שרון מיהר להדיחו. הפגנות תמיכה ברמטכ"ל המודח לא פרצו בצומת קפלן. נתיבי איילון לא נחסמו. תקשורת מגויסת שיתפה פעולה. ציבור גדול תמך במהלך הבזוי הזה; ממש כמו בתהליך אוסלו המביש. שתיקת הכבשים הפכה לנורמה. בכירי מערכת הביטחון ראו בתמיכה במהלכים הללו קרש קפיצה פוליטי; כמו גם, אגב, בהסכם שהעניק שדות גז ל"ממשלת לבנון". מקובל לומר, שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות – אבל לא זה מה שקורה עתה בחלק מערוצי התקשורת. אותם "לשעברים", אלה שהיו שותפים מלאים להונאות הצבאיות הגדולות ולבניית קונספציות שנשענות על אדני שקר, מנסים עתה לגלגל את האחריות על הדרג המדיני; כאילו שלא הם היו אלה שתמכו בכל הפשלות שהובילו אותנו למה שקורה עכשיו. שלא לדבר על מראייניהם שידעו את האמת – ושתקו. זה לא יעבוד. לאחר המלחמה ייבחנו לא רק הסיבות המיידיות שהביאו לטבח הנורא בדרום. החקירה תתחיל בבירור הסיבות שגרמו למערכות הביטחון להיות מנומנמות במשך עשרות שנים. היא גם תבקש לדעת כיצד הפוליטיזציה של מערכות הביטחון גרמה לרשלנות הנוראה שאירעה בשמחת תורה. יכול להיות שאני עושה עוול להרבה אנשים טובים; ואבל הסך הכול עגום ביותר. המדינה היהודית נסמכת על גדרות ועל בים מוגנים. האזרחים מתבקשים להוציא רישיונות לנשק. למגן את החלונות ואת הדלתות. להוסיף מנעולים לדלתות של הממ"דים. וגם, במוך לגגרות, לנטוש את בתיהם בצפון ובדרום. מפחיד. יאבל , כאמור, לא עת חשבון היא.
