לאחרונה נדונו בפורומים רבניים שונים שאלות הלכתיות הנוגעות לרווחתם, הפיזית והנפשית, של אנשי המלחמה: אלו הקלות הלכתיות אפשריות לטובת צרכים שונים שאינם הכרחיים באופן מובהק, ואינם נכללים בהגדרה ההלכתית הישירה של פיקוח נפש: האם מותרת יציאה להתרעננות בבית במחיר של חילול שבת, כיצד להתייחס לחיבוק פרידה של בני זוג הנמצאים בתקופת איסור קודם היציאה לקרב, האם ניתן לאכול ממאכלים מבושלים שכשרותם אינה ברורה, ועוד כיוצא באלה. מעבר לדיון ההלכתי בשאלות עצמן (שכּלל גם ביקורת על פסיקות מקלות של הרבנות הצבאית), עלה מבין ריסי כמה מן המבקרים גם יחס שלילי אל הצרכים השונים שעולים מן השטח, שנראים בעיניהם מוגזמים ומבטאים חוסן נפשי נמוך של "דור הטיקטוק". מפי רב אחד נמסר שמדובר ב"דור מפונק", אך גם לשיטתו יתכן וההלכה אכן מחייבת להקל, בהתאם למצבו הנמוך של הדור. גם השוואות לתנאים ולספקות ההלכתיים שהועלו על ידי לוחמי מלחמות העבר הוזכרו בהקשר זה. לדבּר על העבר איני יודע, אך לספר קצת על ה"דור המפונק" שלנו, אנסה. אני משתייך לחטיבת מילואים שהייתה מוכנה לכל פקודת קרב כ- 15 שעות לאחר תחילת המתקפה של חמאס, הרבה לפני שהחיילים קיבלו צו 8 רשמי. אחד החיילים בפלוגה היה מוכן לכל משימה הרבה לפניי, על אף שבאותו בוקר ספג ביתו שבנתיבות פגיעה ישירה ממטחי עזה. ברגע זה שוכב לצידי בשטח חייל שבאותו בוקר מר שהה עם משפחתו בחופשה בצפון, החזיר את משפחתו לביתם באזור ירושלים ועד הערב כבר היה שוב בגבול הצפון, מוכן למניעת שחזור אירועי הבוקר על ידי חיזבאללה. סמוך אליו שוכב חייל נוסף, שכבר שבועיים מנסה לחתום על מא"ג נוסף למחלקה לאחר שעבר הסמכה לא רשמית על ידי חברו לחוליה, על אף שאין דבר כזה, ודאי לא במילואים, מחלקה עם שני מא"גים. חיילים אחרים לא ידעו עד הרגע האחרון האם ישתתפו בשבת בר המצווה של ילדיהם, בעוד אחרים הגיעו תוך ימים ספורים מחו"ל, או הצטרפו לפלוגה למרות שכלל לא היו בסד"כ הרשמי. ואפשר עוד להמשיך בסיפורים, שרק את חלקם אני מכיר. בל נטעה. החיילים הללו, שיוצאים לילה אחר לילה לפעילויות מסוכנות סמוך לגבול, בקור ובגשם, אינם 'גיבורי על'. הם לא הטיפוסים שאתה בטוח כי יקפצו על רימון כדי להציל את חיי חבריהם. כמו חיילים רגילים, הם אוהבים לרבוץ על הרצפה, לשתות קפה, להתלונן מעט, להיזכר כמה ימים אנחנו תקועים כאן (לאחר ניסיון ממושך להבין איזה יום היום בעצם) ולנסות להבין האם זה עניין של עוד שבועות ספורים או חודשים. גם 'להריץ צחוקים' ולהתבדח, לפעמים אף בגסות. אבל האנשים רכים. כולם אנשים, מלאי אנושיות וצרכים אנושיים, וחלומות נורמאליים של בעלי צלם אנוש, שלא מפסיקים לדאוג זה לזה לרווחה אנושית וגם נפשית. בראש עומד מפקד מחלקה שכולנו מוכנים ללכת אחריו בעיניים עצומות לקרב; מדי פעם עוצרים הכול ויושבים יחד אתו לשיחות נפש של שיתוף רגשי, משל יושבים אנו כעת בבית המדרש להתחדשות. ו"החיילים" נמסים האחד לאישיותו של השני, וכל הגבעות תתמוגגנה. ולאחר רגע קולות נפץ, וחוזרים למצב שכיבה בין כוונות; ועדיין, כולם אנשים, ודווקא בגלל זה, ראשי בני ישראל המה. אכן, אנשים גם אם כעת הם חיילים במלחמה זקוקים לאורך רוח של התרעננות, יציאה הביתה, חיבוק עם האישה והילדים, הרבה אהבה בזמן מועט, וכל זאת כדי לשוב לחזית. את זאת מבינים גם מפקדים מלאי רוח ש'משחילים' לחייליהם, וגם לעצמם, יציאות קצרות גם כאשר עדיין אין אישור רשמי, כי גם הם אנשים. ואולי, מי יודע, גם בשבת. וזו אולי אחת מתשתיות המלחמה הנוראה הנוכחית - להילחם כאנשים מול אותן חיות טרף פראיות. ועלינו להיות גאים שיש לנו חיילים שיש ביניהם שיח רגשי, שיתוף וחמלה, שיש בו קצת פחות קשיחות וחספוס, ומותר, ומותר לאהוב. ומתוך האהבה לא נחלש החוסן הנפשי, אלא מתרחבים הצרכים הנפשיים, ואולי גם ההיתרים ההלכתיים למען עמידה איתנה במלחמה עמידה של אנשים. ועוד מילה אחת על פינוק. הביטוי 'דור מפונק' מקומם, אבל אפשר לדבר במקום זה על 'דור מפנק'. כי לנו עם שלא די לו בסיפוק צרכיו הבסיסיים של החייל; עם שלא מוכן שחייליו יאכלו חודש שלם מנות קרב או יישנו על הרצפה בתנאי שטח. כי גם העם מבקש שחיילים לעולם לא יהיו רק חיילים; כי גם חיילים הם מתחילה ועד סוף אנשים. אל תאמר אפוא: דור מפונק; אמור מעתה: דור שכולו אנושיות. הכותב הוא ר"מ בישיבת ההסדר ברכת משה ולוחם בחזית הצפון
