בפרשה החולפת שרה עושה את הבלתי ייאמן. מכניסה צרתה אל תוך ביתה. צרה שעד היום עם ישראל סובל ונאבק עימה. התוצאה לא מאחרת לבוא - "ותקל גבירתה בעינה" (ד, טז) - שרה למדה שגם ראייתה האסטרטגית - "אולי אבנה ממנה"- איננה מתבררת כנכונה ומביאה ילד קטן לעולם "שידו בכל ויד כל בו" - שורש הרשע והליסטים. "חמסי עליך" - מפנה שרה את כעסה אל אברהם, ומפרש על כך עיקר שפתי חכמים- החמס והצרה שאני יצרתי באשמתך היא, שהיה לך להתפלל גם עלי ואתה התפללת על עצמך בלבד. שרה מכירה בטעות שעשתה עם הגר שפחתה ומבינה שכל נתינה, אסטרטגית ככל שתהיה, לא תצדיק את הקירוב של הגר המצרית אל תוך ביתה. אל תוך עמה. מנגד, גם אברהם עושה את הבלתי ייאמן. ההליכה האיתנה של אברהם מול ארבעת המלכים עם צבא תלמידים קטן ואי שיוויונות מובהקת, מעוררת השתאות. שיהיה ברור, אברהם לא סמך שיעשה לו נס, הוא בטח באלוקיו, אבל קודם לכך בטח בצדקת דרכו. ובאמת ה' אלקי צבאות עושה את המלחמה ואברהם מביס את האויב ופודה את השבויים. הוא לא עוצר עד שהרשע נעלם. עד שהשורש נגדע. עד ששבו בנים לגבולם. עד ששם ה' זורח בעולם ומרחף מעל פני תבל בעולם של מלחמות אינסופיות וחרב חדה. לצערי הרב, אני סקפטי מאוד עד כמה המסר הזה מהדהד לקודקודים של ימינו. בקבינט המצומצם בדעות. אלו שלקח להם זמן לנסח את המטרה- "להביס את חמאס", "לפרק את חמאס מיכולותיו הצבאיות" ועוד כהנה משחקי מילים שאינם מתיישבים עם צדקת הדרך הברורה שצרכה לזרוח באותיות קידוש לבנה - את הרשע יש לגדוע. ולתמיד. לאחר המחיר הגדול שנגבה לצערנו, זהו הדבר הבסיסי ביותר שצריך לקרות. בשלב השני, יישובי העוטף צריכים להגיע עד הים באופן הכי אובייקטיבי ורציונלי. רק ככה. בתקווה שמשפחות העוטף ירצו לשוב לביתם. פחות מכך ובאמת שהמילה ניצחון לא תהיה ראויה בשום שלב להיכתב בספר ההיסטוריה. צדקת הדרך של אברהם הייתה ברורה והוא פעל בשמה עד הסוף. ללא שום קונספציות ומנטרות שיכבלו את ידיו. נכון לעכשיו, הטילים לא פוסקים בעזה ועדיין יש בי ספק עד כמה מי שממונה על ההגה ילך רחוק ויסיים את העבודה. לצערי הזיכרון שלנו קצר למדי (זוכרים שהייתה קורונה?) ויהיה מי שידע להשתמש בעובדה הזו גם במציאות בלתי נתפסת שקרתה לנו. צדקת הדרך צריכה להיות ברורה מהטיל הראשון ועד זה האחרון שיביא לפירוקה של עזה לחלוטין. אם יהיה גמגום כלשהו בדרך - באמת שאפשר להוריד את השאלטר. לא כי אני קיצוני, אלא כי במציאות מתוקנת האדם הראשון שהיה נפגע, שולחיו ועירו היו מושמדים בו במקום. על כל טיפת דם קטנה של יהודי. אברהם הבין זאת ומחק ארבעה מלכויות מהעולם. בשביל לוט אחד קטן, אך בעיקר בשביל למנוע חילול ה' בעולם. מתי נעז לסיים את עבודה? מתי תזרח בגבולותינו שמש של אמת שאינה מתנצלת? מתי נשוב?
