הדבר הכי מנחם בימים אלה זה לשמוע קולות ילדי בית-הספר הסמוך לביתך, מתקבצים ללימודים, יוצאים להפסקות וממשיכים שיגרה-כביכול.

חלקית כמובן. אין כמו צחקוקי ילדים וציוץ ציפורים, או אפילו ילל תנים בלילה – כדי להרגיע קמעא. בוודאי בעת שהמלחמה מתחוללת גם בעורף, במרכז הארץ. מפעם לפעם כורז הרמקול הבית-ספרי: "תרגיל!", "תרגיל!"... הילדים פורצים מהכיתות היישר אל המיקלט התת-קרקעי. המורות דוחקות בהם. כולם מאובטחים. המטחים שנורו לתל-אביב בששי מלמדים שלא תמיד זה תרגיל.

שלושה שבועות מאז פרוץ המלחמה, ודומה כי מתחילים איכשהו להסתגל למצב. מועדון הספורט נפתח, יותר מכוניות על הכבישים, יותר הולכי רגל ברחובות, יותר תנועת קונים במרכולים, יותר חיוכים בערוצים. תחושה של המתנה לקראת הבאות מקננת - ועוד איך - בלבבות. רק אתרי הבנייה שוממים.

שקט מדומה. שקט שלפני הסערה, בטרם השלב הבא המכריע, הקרקעי, והוא התחיל. ושלא תהא טעות. מדובר רק על מרכז הארץ, הרחק משדות הקטל הנוראים של עוטף עזה, של אחינו השבורים ולוחמינו הממתינים.

מי שאינם שקטים, מי שבקושי נרדמים בלילות, אלה הם בני משפחות החטופים. ראיתי אותם מתכנסים במאותיהם ברחבת מוזיאון תל-אביב, ולעיני עשרות מצלמות וכתבים זועקים כלפי הממשלה, השלטון, דורשים להחזיר את החטופים! עכשיו! עכשיו! עכשיו! – בוקעים כבמקהלה הקולות מגרונות ניחרים.

צמרמורת עוברת בגוף כשכמה מבני המשפחות מספרים על יקיריהם והחשש ממה שעובר עליהם. עברו עשרים יום ואין יודעים עליהם דבר. המשפחות לא ימתינו עוד בשקט. מעתה המאבק יוחרף. תוך כדי העצרת, פולחת אזעקה את השמיים. הכל נסים לתפוס מחסה בחניון התת-קרקעי.

מה צופנים השעות והימים הבאים? – שואל כל אזרח את עצמו. הפרשנים משערים, מנחשים, מבלבלים. פטפטת בלי סוף, מיותרת. אנחנו רוצים רק דיווחי שטח ומעט הסברים על מה שהיה ופחות על מה שיהיה. ועוד מסממני ההסתגלות: רמת הצפייה הרצופה בטלוויזיה ירדה. עם כל הכבוד, כמה פעמים אפשר לראות, לשמוע, את ישראל זיו ושאר גיבורי מלחמות העבר ופרשני ההווה?

המערכה הקרקעית יוצאת לדרך. הרי הבטיחו לקצוץ את ראשי הנחש החמאסי, צמא דם יהודים. אין מנוס מזה. תשמעו את הניצול מבארי, חיים ילין היקר: "זה או אנחנו או הם", הוא חוזר ואומר. מסכים עימו לחלוטין אלון דוידי, המנהיג אמיץ-הלב של שדרות. ואכן, בלי להסיר אחת ולתמיד את האיום העזתי, בלתי אפשרי יהיה לשקם את ישובי העוטף. תושביהם, הקוברים את מתיהם, יהססו לחזור לקיבוצים השרופים ולערים שהיו והינם ייעדי הטרור.

העיניים והמחשבות נתונים גם לצפון. מתנהלת שם לחימה בעצימות גוברת והולכת. לבנון היא מדינה כבושה בידי החזבאללה וגורלה נתון בידיו. והיה כי תחריף הלחימה – והפעם צה"ל ערוך ומוכן לקבל את פני הרוע של שייח נסראללה המתהלל – ביירות תיראה כמו צפון הרצועה כיום. שלהבת תפרוץ בארץ הארזים ויבוא הקץ למדינה שהיתה פעם פנינה מזרח-תיכונית.

איננו נותנים די את הדעת למה שקורה ביהודה ושומרון, ועוד עלול לקרות. הלכי הרוח החמאסיים מתפשטים בשטחי הרש"פ. היישובים אינם שאננים, נערכים לקבל את פני הרעה. כיתות הכוננות מתוגברות ועירניות, נשק ניתן בידי התושבים. גם צה"ל ער לקבל את פני הרעה כי תבוא. ולא רק בתוככי יו"ש. גם ביישובי קו התפר הארוך והפתלתל, מה שהיה פעם הקו הירוק. הדאגה כמו גם העירנות גוברות, שמא ינסה אספסוף טרוריסטי לנצל פרצות, לרצוח ולבזוז, כפי שהיה ב7 באוקטובר בדרום.

לא פחות צריך להדאיג הגבול הארוך ביותר שלנו, עם ירדן – ממלכה שבעצמה תלויה על בלימה. זוהי למעשה המדינה הפלשתינית האמיתית, שרוב אוכלוסיה פלשתינים, ביניהם המלכה ראנייה ש"פתחה פה" עלינו. זו האמת ויש להגידה בריש גלי: ירדן היא פלשתין! הממלכה ההאשמית-פלשתינית! ושיתפוצץ מזעם עבדאללה השני, העויין, החושש לכסאו.

בירדן ובמדינות ערב שהשכלנו לכונן יחסים איתן, גואים גלי השיטנה נגד ישראל. ארדואן שוב התהפך עלינו. יקיר האומה, הנשיא ביידן, דוחק בנו לאפשר עוד ועוד סיוע הומניטרי לעזה. חוזר ומדבר על "פתרון שתי מדינות" לאחר המלחמה. האם הוא ועוזריו אינם מבינים כי "מדינה פלשתינית" לצד ישראל משמעותה להביא את עזה-חמאס-דאעש ליו"ש? שכפר-סבא תהיה כשדרות?

אין לקנא בקבינט המלחמה. עליו לקבל בהקדם החלטה קשה מנשוא - לצאת למערכה קרקעית בטרם שוחררו החטופים, או לשחרר את החטופים תחילה. זעקת המשפחות צריכה לחדור לכל הלבבות: "הזמן אוזל, שיחרור מיידי!". שוב ושוב אנו שומעים את קולותיהם של ילדי בית הספר השכונתי משחקים ומשתובבים, ואי אפשר להימלט מהמחשבה: מתי יזכו לכך שלושים ילדינו המוחזקים באכזריות במנהרות החמאס?