המלחמה שלנו מדגישה את הפער שבין העם וההנהגה. כל מה שהמנהיגות מגלה חולשה והססנות – כך העם מראה עוצמה ונחישות. זה התחיל כבר באירועי השבת השחורה. מול קריסת כל מערכות ההגנה והמוכנוּת של המודיעין והצבא, שנתפסו במערומיהן וגם נכנסו לפעולה באיחור קריטי (אין הכוונה, כמובן, לחייל הפרטי, אלא למערכות עצמן) – הראשונים שחשו לעזרה היו דווקא האזרחים הקטנים, אנשי כיתות הכוננות ותושבים נושאי נשק, שהתגלו כגיבורי הקרב. זה המשיך בהתכוננות לתגובה הישראלית. מול המסורבלוּת של מערך המילואים החורק, הלוגיסטיקה הכבדה והציוד החסר, היה זה דווקא העם שנחלץ לעזרת החיילים וצייד אותם בכל הדרוש, מכף רגל ועד ראש, והרבה יותר מזה. כך גם הטיפול במפוני הדרום והצפון: אמנם המדינה סיפקה, בסופו של דבר, מענה ותקציב לאִכלוסם של אלפי המשפחות, אבל את מעטפת הצרכים הבסיסיים – הציוד, הביגוד, מוצרי הצריכה הבסיסיים ושאינם-בסיסיים, הפעילויות לילדים ולמשפחות, ההתנדבויות הרבות, המענים הנפשיים והחברתיים וכו' וכו' – את כל זה מקבלים המפונים ביד רחבה מכל שדרות העם. אבל הפער המשמעותי ביותר שבין המערכות המדיניות והעם נמצא בתפיסת הפתרון לבעיית הטרור. ההתנהלות הצבאית של המלחמה מעידה, שוב, עד כמה שקועים המוסדות המדיניים בתפיסות המיושנות של העשורים הקודמים. מדברים, אמנם, על הכרעה; אבל ככל שעובר הזמן מתברר שהפתרון המסתמן הוא אותו פתרון שחוק של "מכה קשה לאויבינו". כאשר דובר צה"ל מדבר על כך ש"רשימת המחבלים בידינו, ונגיע לכל אחד מהם" – אתה מבין שמדובר על הענשה פרטית, כאילו נעשה כאן פשע פלילי בידי בודדים. כאשר ראש הממשלה ממהר להכריז, עוד לפני פתיחת המשא-ומתן, כי "ברור ששחרור החטופים יגבה מחיר" – אתה מבין שהוא עדיין תופס את החמאס כארגון בר-קיימא, שצריך להגיע איתו לפשרה כלשהי. ואילו העם התנער מזמן מהתפיסה הרופסת הזו. הוא מבין היטב, יותר מהמערכות שעומדות בראשו, שהפתרון היחיד הוא הרתעה, או במילים אחרות: הטלת אימה. אין צורך לחטט בעזה אחרי מחבלים. צריך להעמיד את החמאס במצב כל כך בלתי אפשרי ולאיים על קיומו, עד שהוא יכרע על ברכיו, יתחנן מעצמו שניקח את כל השבויים בחזרה ללא כל תנאי, ויברח לו מעזה לנצח. "היום הזה אָחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים, אשר ישמעון שִמעך ורגזו וחלו מפניך" (דברים). אם תרצו, אפשר לקרוא לזה "יצהריזם": רק לפני כמה ימים קיבלנו תזכורת כיצד צריכה להיראות התמודדות אמיתית עם טרור. כאשר תושבי חווארה ציירו צלבי קרס על החומה, לא פנו תושבי יצהר למשטרה או לצבא. אם כך הם היו עושים, מן הסתם היתה נפתחת חקירת שב"כ לאיתור המציירים, ואז היו נשלחים חיילים לשלוף אותם מביתם שבלב הכפר, ואז הם היו מובלים לחקירה וכו'. במקום כל זה הבהירו תושבי יצהר לפלסטינים, שאם הכתובת לא תימחק בעוד מספר שעות – הם יבואו למחוק אותה. לא היה צריך יותר. הפלסטינים בעצמם הזדרזו ומחקו את הכתובות. הכניסה הקרקעית מעידה שהמדיניות של הממשלה והצבא כיום היא של טיפול נקודתי: פגיעה בתשתיות טרור ותפיסת מחבלים. כידוע, תגובה כזאת נותנת שקט למספר חודשים (או אפילו שנים) בלבד. עם כל הרצון הטוב להגיב באופן נחרץ, התפיסה המדינית הזו, שחילחלה לכל מוסדות הנהגת המדינה, חסומה בתקרת זכוכית שהיא אינה מצליחה לפרוץ. לכן גם אחרי שתבוא המכה הצבאית, וצה"ל יפגע באופן קשה ביותר בחמאס, לא יהיה זה עיקר הניצחון. ההכרעה הסופית תבוא בשלב השני, אחרי שהשקט יחזור למדינתנו. אז נצטרך להחליף את ההנהגה המיושנת והתקועה, שתשישותה ניכרת בממשלה ובכנסת, בצבא ובמודיעין. העם יעמיד בראשו מנהיגים רעננים בעלי תפיסת עולם בריאה ואיתנה. רק אז, כאשר הקונספציה המנהיגותית תשתנה, נוכל להתמודד נכון וסופית עם החמאס, ולהכניע אחת ולתמיד את הטרור.
