מסמך זה נכתב החל מן היום ה-25 מאז שמחת תורה – יום ההתקפה והטבח שערכו חיילי חמא"ס ברחבי הנגב המערבי – ועד היום ה-31. אין איש יודע עדיין לאן יתפתחו המהלכים וכיצד תיגמר הלחימה. באיזה מצב נהיה אנחנו ובאיזה מצב יהיו אויבינו? מה יהיה המצב הבין-לאומי? כך לגבי החזית בעזה, וקל-וחומר לגבי גבול הצפון. לכן יהיה המסמך הזה בבחינת הרכבה של מציאות ודמיון – על בסיס עובדתי דינמי ומעורפל – ואציג כאן שני קווים של תחזית. שני תרחישים. את התרחיש האחד כיניתי "ריאלי"; הוא קרוב יותר לתקדימים שכבר ראינו ולהערכתי הנמוכה כלפי ההנהגה הנוכחית (בייחוד ראה"מ, אך הוא איננו לבד) – ובכל זאת אשלב בפרק זה גם כמה "מִשאלות", אשר הלוואי שֶתתגשמנה. את התרחיש השני כיניתי "פחות ריאלי". הוא איננו מנותק לגמרי מן המציאות – אך ממריא ממנה והלאה, בבחינת תפילה המתנשאת אל על, (כמעט) ללא כבלים, או wishful thinking כפי שמכונה הדבר באנגלית. עם זאת, משולבות גם בפרק הזה תחזיות של מידת הדין, אשר הלוואי שלא תתגשמנה. מלבד שני התרחישים הללו אוסיף גם זאת: ייתכן שהמלחמה תתפתח לעימות אזורי מקיף, ואולי אף לעימות צבאי בין מעצמתי. מוקדם לדעת, אך ישנם כמה סימנים לכך – אחד מהם הוא צבירת כוחות חריגה באזורנו, בייחוד באגן הים התיכון. במסמך זה לא אעסוק בכך. בפרק המיוחס למשה רבנו (תהלים צ') מסיים המשורר בתפילה: "שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ, שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה". ובכן, ארשה גם אני לעצמי להתפלל על הפתעות לטובה אשר הלוואי תבואנה משמים כציפורים עפות, כשם שחווינו כולנו את ההפתעות לרעה, אשר אינן מובנות כלל וכלל, גם בשעה זאת. וממשיך משורר התהלים שם בתפילתו לא-להים – ואני אחריו, אִתכם יחד, אתם הקוראים – "יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ, וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם. וִיהִי נֹעַם אֲ-דֹנָי אֱ-לֹהֵינוּ עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ". ובכן, ראו נא את שני התרחישים. איזה משניהם יגבר? לעניות דעתי, ובתפילה לעני כי עוטף, הנני ואומַר: זה תלוי בכם. תחזית ריאלית, מעורבת במשאלות צנועות אני מניח שהפסקת הלחימה תוכרז כאשר העיר עזה הרוסה ברובה, ההִתנגדות המסיבית של חמא"ס במרחב העיר הושבתה על ידינו, 80 אחוז מאוכלוסֶיהָ עזבו ומרוכזים באזור המאוואסי, חאן-יונס ורפיח. כוחותינו שולטים בפועל בשליש הצפוני של הרצועה. ישראל הודיעה שלא תדון בהשבת האוכלוסיה עד שתייצב רצועת ביטחון לאורך כל גבול הרצועה, ושטח זה ייגרע למעשה מתחומה של רצועת עזה. הניצחון – שהושג בדם חיילינו ובגבורתם – איננו מלא. הפסקת האש הוקדמה בשל לחצים אמריקאיים, אשר היו מכוונים מלכתחילה למנוע מאִתנו ניצחון מובהק וחד מִדַי. תנועת חמא"ס עודנה קיימת, מנהיגיה מחופרים היכן-שהו או שנמלטו בַּחשאי, היא שולטת איכשהו בחאן-יונס וברפיח, ומפעם לפעם גם מצליחה לשגר רקטות לטווחים קצרים וארוכים. כל שיגור גורר תגובה, והשִגרה הזאת – שוב – "נסבלת" על ידי מדינת ישראל, למרבה הצער. במהלך הלחימה הצליחו כוחותינו לשחרר כשליש מן החטופים, וזאת לאחר שחרורם של עשרות אחרים – בייחוד נשים, ילדים ועובדים זרים – בתמורה לאלפיים מחבלים כלואים. אלה הִצטלמו כעבור שעות ספורות חמושים מכף רגל עד ראש, מניפים אצבעותיהם לניצחון. לדידם של מנהיגי החמא"ס, שווה התמונה הזאת עשרת מונים מכל אלפי חלליהם. עשרות חטופים אחרים – בייחוד חיילי צה"ל – נורו בידי שוביהם כשהִרגישו בסכנה, או שלא נודע גורלם. מצרים עמדה בסירובה לקלוט פליטים – למעט פצועים – ארה"ב ומדינת ישראל לא ניסו ברצינות לכפות זאת במחיר שבירת הסכם השלום עם מצרים (אולי גם עם ירדן), כפי שראוי היה לעשות. ארה"ב ומדינות אירופה לוחצות על מדינת ישראל להסכים להקמת מדינה פלשתינית מאוחדת יו"ש-עזה, עם קשר יבשתי כזה או אחר, בשליטת הרשות הפלשתינית ובליווי בין לאומי. פירוש הדבר שבדם חיילינו – שלא לדבר על האזרחים חללי הטבח – נקים את המדינה הפלשתינית. זה יהיה ניצחון מדיני מובהק לחמא"ס, שגם יחתור לשליטה במדינה המאוחדת בבוא היום. כולי תקווה שהמהלך הזה ייכשל, בשל התנגדות פנימית בישראל, ואם אכן ייכשל – הוא יתורגם מן הסתם להרעת היחסים עם המיילדת שֶניסתה להביאו לָעולם, "בת בריתנו הגדולה". בחזית הצפון לא התלקחה מלחמה כוללת, ולמעשה – במערך היחסים בין ישראל לבין חיזבאללה – חזרנו לנקודת המוצא. תישמענה דרישות בישראל לפתוח במלחמת מנע יזומה מול חיזבאללה, כפי שראוי היה לעשות, אך הממשלה תדחה לימים אחרים את העיסוק בשאלה הזאת. המצב המתואר – הן בדרום הן בצפון – לא יאפשר את חזרת המתיישבים ליישוביהם. ייתכן ש"גרעיני חיזוק" אידאולוגיים דתיים ינסו להרים את הכפפה ולהחיות את היישובים הנטושים, יחד עם כמה מן המתיישבים המקוריים שיחזרו לבתיהם ושדותיהם "אף על פי כן ולמרות הכול". זו תהיה מציאות קשה של "אזורים מצורעים" במפת המדינה – שוב ניצחון מובהק לחמא"ס – שלא לדבר על הנזק המוראלי, ועל בעיית הפליטים בארצם. תחזית פחות ריאלית, מעורבת בתפילות גדולות התפתחות המלחמה וסיבוכיה הבשילו להזדמנות חד פעמית של פעם בכמה דורות. מדינת ישראל לא החמיצה את ההזדמנות, לאו-דווקא בשל גודל רוחם של מנהיגיה כי-אם בתוקף הנסיבות. המאמינים קוראים לזה השגחה א-להית. ברוח הדברים הללו הוחלט בדיעבד לכנות את המלחמה 'מלחמת התקומה'. הלחימה בַּדרום היתה עזה וממושכת, ותבעה קרבנות רבים בַּדרך אל הניצחון. כל האזור הוא עיי חורבות וכמעט ללא אוכלוסיה. תנועת חמא"ס בַּרצועה איננה קיימת עוד. גם לוחמי חיזבאללה אינם נוכחים מול הגליל העליון. חל מהפך היסטורי בהר הבית – תם עידן האיסלם שם – כלהלן. רוב החטופים שוחררו בידי לוחמי צה"ל. מדינת ישראל לא נענתה ללחצים לקיים עסקת חליפין של מחבלים כלואים תמורת חטופים. הממשלה קיבלה את העֶמדה שלא ייתכן "מתן" של תוספת לוחמים לגוף המגלם את הרשע הצרוף, כאשר אנו מנהלים מלחמת חורמה כנגדו. ייתכן שבבוא היום יחודש המשא ומתן, אם עדיין יוחזקו חטופים בידי גורם שניתן יהיה לנהל אתו מו"מ. מה שהחל בכיתור של העיר עזה התפתח לכיבוש כולל של הרצועה, נוכח התקפות קטלניות של חמא"ס מחאן-יונס ומרפיח. ההתפתחויות הובילו לכך שרוב מוחלט של תושבי רצועת עזה עזבוה. ה"איזור ההומינטרי" קרס והחוסים בו התפזרו. הם פרצו את מחסום רפיח ומצרים איבדה שם שליטה. הפליטים עלו על אוניות סיוע תורכיות ואחרות שישראל התירה להן לעגון מול נמל עזה, ובאופן חשאי אף הוסעו באוטובוסים אל נמל תעופה רמון בַּנגב והמריאו משם ליעדים שונים. כעת ישנו מחנה אוהלים ענק ליד אל עריש, וסוכנויות סיוע בין לאומיות – גם סוכנות אונר"א (שחזרה לפתע לייעודה המקורי) – עושות שם כמיטב יכולתן כדי לסייע לפליטים. הסכם השלום בין ישראל למצרים לא קרס רשמית אך שורר זעם הדדי רב, וקיימים חילופי האשמות בין ההנהגות הפוליטיות. א-סיסי הורה על הכנסת כוחות צבא לסיני – פעולה אסורה על פי ההסכם – וישנו חשש ממשי להידרדרות מדינית ואף צבאית. גם המלך עבדאללה הודיע על מצב מלחמה עם ישראל, ותרם בכך לסיום התפקיד של הממלכה בהר הבית, כפי שיתואר להלן. ישראל הודיעה שהסטטוס המדיני של שטח הרצועה יהיה זהה ל"שטח C" בהסכמי אוסלו – סיפוח דה-פקטו, וראה עוד להלן – ושֶתתאפשר בו התיישבות יהודית, עירונית וכפרית, התיישבות אשר חשיבותה הביטחונית מובנת מאליה. החלטה זו התקבלה לאחר שֶהממשלה קיבלה חוות דעת שכתבו כמה מומחים לדת האִסלם, ובה הסבירו כי כל המניע למלחמה – מבחינת חמא"ס – הינו מניע דתי. לדידם – כך הוסבר – רק הפסד אדמה ושליטה הוא הפסד ממשי, העשוי להביא להסכם של 'הודנה' בשל חולשת המאמינים. אובדן חיי אדם נתפסים על-ידי האִסלם דווקא כחיזוק – זו ההקרבה המכוּנה "איסתישהאד", המבצרת את מעמדם ועתידם של המאמינים בחֵיק אללה, עד יום הדין. חוות הדעת הנ"ל התייחסה גם אל הר הבית, ונבוא מיד לנושא זה. לאחר ההודעה הנ"ל החליטו ראשי הרָשויות ב'חבל התקומה' לשוב אל היישובים שננטשו לאחר ההתקפה, ולבנותם מחדש. חל פיוס בין ראשי המתיישבים לבין הממשלה ו'מִנהלת תקומה' פועלת ביעילות לבניינם והרחבתם של היישובים. גם החקלאות וענפי המשק שוקמו, בזכות מענקים ושורת החלטות וחוקים אשר התקבלו מכוח הגדרת היעד כמשימת-על ממלכתית, ממש כפי שהמלחמה עצמה היתה כזאת. ביהודה ושומרון – הסכמי אוסלו איבדו את תוקפם, והממשלה הכריזה על סיפוח שטחי C. ההכרזה באה לאחר שהרשות הפלשתינית הודיעה שהסכמי אוסלו בטלים ומבוטלים, ומאידך הודיעה ישראל שאיננה מכירה עוד ברשות הפלשתינית – תומכת חמא"ס בפועל – וכל היחסים עמה הושעו. עם זאת, ישראל איננה מבטלת למעשה את השליטה הפלשתינית המלאה בשטחי A ואת זו החלקית בשטחי B – אך שטחי C סופחו כאמור למדינת ישראל. עיקרו של הסיפוח הוא שינוי הסטטוס המשפטי והחלפת המִנהל האזרחי במשרדי הממשלה, אך לא הוענקה אזרחות ישראלית לתושבים הערבים. היבטים רבים של הסיפוח עדיין אינם ברורים ונתונים בדיונים שונים. בחזית הצפון, לאחר לחימה עיקשת שֶתבעה קרבנות רבים, הורחקו מחבלי חיזבאללה צפונה מנהר הליטני. הוחלט על פתיחת המערכה כנגדם לאחר מתקפת טילים נרחבת שהחלה בשל הִתנקשות מן האוויר בחייו של נסראללה. המתקפה גרמה לנזקים כבדים במבני ציבור ובתשתיות חיוניות, והפילה מאות חללים ברחבי המדינה. הלוואי שלא יהיה קרבנם – קרבננו – לשווא. בסיום המלחמה, הודיעו גם ראשי הרשויות בצפון על החלטתם לשוב אל יישוביהם ולשקמם, וגם כאן נעשה הדבר בגיבוי נדיב של הממשלה. מכאן מגיעים אנו אל הנקודה העיקרית – אל הר הבית. מלכתחילה קראו מנהיגי החמא"ס למלחמתם "טופאן אל אקצה", היינו מבול אל אקצה, היינו מלחמת חורמה של הרג יהודים והשפלתם על מנת לשחרר את הר הבית מאחיזת הכיבוש המטמא. גם בהצבת הדרישות כנגד שחרור החטופים הבהירו ראשי חמא"ס שלא די להם ב"ניקוי בתי הסוהר", הם דורשים גם שלא יימשך המצב בו מטמאים היהודים את אל אקצה (על כל הכרוך בכך). אוייבינו מבינים אפוא טוב מאתנו מהו לב העניין, מהי הנקודה המכריעה והקובעת מי ישלוט בארץ. כזכור, קבע משה דיין לבדו, ללא החלטת ממשלה, מיד עם תום מלחמת ששת הימים, שבְּמקום אחד היא פשוט לא התקיימה, שֶהניצחון המזהיר וחסר התקדים – לא יחול בַּמקום האחד הזה. בהחלטה הזאת היה טמון זרע הפורענות שנתן עכשיו את פרי הבאושים. חמישים ושש שנים נמשכה ההתכחשות, ועתה, לאחר מלחמת דמים, הנה באה העת לתקן. ממשלת ישראל החליטה על ביטולו של "הסטטוס קוו" המפורסם בהר הבית – שלא עוגן מעולם בחוק ואף לא בהחלטה כתובה. מערך הוואקף הירדני אשר ניהל את ההר – פורק. ראשיו, שהיו גם ראשי המסיתים, גורשו לרבת בני עמון, ומשרדיו הוחרמו לטובת מִנהלת הר הבית. מעתה תיאסר כניסתם של מוסלמים לכל החלק הצפוני והמרכזי של הר הבית, והיא תותר רק לצורך תפילה בַּמסגד הדרומי, באמצעות גשר כניסה מיוחד שיותקן במיוחד לשם כך, עבור המוסלמים. גם כניסה זו תתאפשר רק למחזיקי רישיון. הרישיון יונפק לאחר בדיקה ואישור של שב"כ ומשטרה שהמחזיק בו נכנס לצורך תפילה בלבד, שהוא נקי מחשד במהומות ובהפרות סדר, ושהוא מקבל למעשה את המצב החדש בהר הבית כמצב ראוי. בכל מרחב הר הבית תתאפשר תפילת יהודים, ביחידים וברוב עם, בכל ימות השבוע – ותפילות חגיגיות בשבתות ובמועדים. עוד החליטה הממשלה שֶמבנה כיפת הסלע – המייצג את כיבוש מקום המקדש בידי המוסלמים – יפורק. ימונה פרוייקטור אשר ינצח על כל מלאכת השינויים בהר, לרבות הכנת מכרז לפירוק מקצועי של מבנה כיפת הסלע תוך הכנה מדוקדקת להעתקתו ובנייתו מחדש באתר אחר. להערות ותגובות: Levy.azullay@gmail.com
