מכתב שכתבה תלמידה למנהלת שלה, הבהירה שוב למי שעדיין מתקשה להבין: הדור הזה לא נופל מדור הנפילים של תש"ח וגם עם הקשב שלו מאותגר, הלב שלו ענק. הדור הצעיר שלנו, המדהים. הגדול. המופלא הזה. לא מפסיק להפתיע אותנו מחדש. זה ממש אותו דור שלא הפסיקו להסביר לנו כמה שהוא שקוע בעצמו ובמסכים שלו. כמה שעולמו רחב וגדול כגודל הסרטונים הקצרים של הטיק טוק. אז הדור המתוק הזה, שנהרג בקרב. שמוסר את נפשו. שמשפריץ משמעות ונושם אידאלים הפיק גם את המכתב המיוחד הבא, שכתבה תלמידה למנהלת שלה ובו היא מבקשת ממנה רק לא לעמוד מנגד. מכתב ששווה הרבה יותר מכל תעודת בגרות שאי פעם הונפקה במשרד החינוך. (את המכתב ראיתי לראשונה אצל אורי שכטר): ***** יקרה, אשמח להעלות מולך כמה נקודות שבוערות בי בתקופה המורכבת בה אנו חיים כרגע. אני רוצה לפתוח ולהגיד שאני קודם כל מודה לך ולשאר הצוות על החשיבה מחוץ לקופסא ובשעות לא שעות כדי לחשוב ולעשות מה שיעשה לנו טוב. אני רוצה להעלות עוד נקודה שאולי קצת נעלמה לתחושתי.. אנחנו במלחמה. וזה פעם ראשונה שאנחנו חווים משהו כזה, גם הצוות וגם אנחנו. במלחמה יש שלל תחושות וכל אחת חווה את התקופה הזאת אחרת, אבל בכולנו המלחמה הזאת נוגעת ומשפיעה. לאחר שלושה שבועות שבהן התנדבנו, יצאנו, עזרנו, או אפילו נשארנו לעזור בתפעול השוטף של הבית או עם האחים והאחיינים כי אבא והאחים מגוייסים, פתאום חוזרים לאיזו שהיא שגרה בבבית הספר. לתחושתי- אנחנו מעט מתעלמות ממה שקורה לנו, בארץ שלנו, בעם שלנו. אנחנו נכנסות לאיזו שהיא בועה שמוקפת בגדר של בית הספר ומשתבללות בתוך עצמנו. מנסות להאחז בכוח בשגרה למרות שאין שום שגרה, כי אנחנו במלחמה. *אני מרגישה שעם ישראל זקוק לנו* ואני לא רוצה שנתעלם מזה, זה צו השעה!!! באמת!!!! אין לנו את הפריוילגיה להתעלם. אם אנחנו לא יכולות להחזיק נשק ולהילחם על המדינה שלנו בדרך הזו, בואו נלחם עליה איך שאנחנו כן יכולות: בואו נלחם במורל שלה, בכלכלה בואו נראה איפה אנחנו כן נחוצות ונוציא את הכוח שלנו החוצה ולא נשקיע אותו בללמוד אזרחות לבגרות. אני לא מזלזלת חלילה בבגרות. צריך את זה, צריך לדאוג גם לעתיד שלנו ואף אחד לא יעשה את זה בשבילי. אבל מה עם ההווה שלנו? המדינה שלי בוערת ואני לומדת מתמטיקה ואנגלית? אני חושבת שבתור מנהלת בית ספר יש לך כוח עצום!! גם רוחנית מולנו וגם פיזית. כוח של 240 תלמידות איכותיות, זה כוח מטורף!!!!!!!!! בואו נשתמש בו!! משקים חקלאיים קורסים. משפחות לא נמצאות בבית שלהם ואין אפילו צפי לחזרה הביתה- אם בכלל נשאר להם בית. משפחות אבלות, משפחות באי ידיעה על היקרים להם. אני יודעת שאי אפשר שנצא לדרום ביטחונית, אבל יש חקלאות בעוד מקומות, יש מלונות של מפונים בירושלים, בנווה אילן, בים המלח. בואו נשתמש בזה, ואפילו לא צריך להמציא את הגלגל מחדש, רגבים כבר עושים את זה, לומדים שלוש שעות ביום וכל שאר שעות היום מתנדבים. או אפילו אם נעשה את זה שבוע שבוע, כל פעם 2 שכבות לומדות ו-2 מתנדבות ושבוע לאחר מכן חילוף. בואו נמצא באיזו דרך זה אפשרי, אבל בואו נעשה עם עצמנו משהו. עוד כמה שנים שישאלו אותנו מה עשינו במלחמה, אני לא רוצה לענות "ישבתי בכיתה ולמדתי מתמטיקה לבגרות". אני רוצה להגיד שעשיתי מה שאני יכולה למען עם ישראל וארץ ישראל ואפילו הצלחתי תוך כדי גם ללמוד לבגרות. אם צריך ואפשרי אני גם אשמח להיות שותפה לחשיבה של איך זה אפשרי מבחינת אישורים וכל מה שצריך או אם צריך לקשר בינינו לבין מקומות התנדבות אני אשמח. אני רק רוצה שנשתמש בכוח המטורף הזה, שניצור שגרה של עשייה, של תרומה. שזאת תהיה איכשהוא השגרה שלנו בתוך כל חוסר השגרה שאנחנו חיים בה כרגע. ''האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" (במדבר ל'ב) אני מאמינה שהתורה היא תורת חיים והיא קוראת לנו לא לעמוד מנגד. רק שלא נעמוד מנגד. סיימתי את המכתב הזה ולא יכולתי שלא לחשוב על הנפילים של דור תש"ח. על מייבשי הביצות והחלוצים שמסרו הכול, את כל נפשם וממונם והלכו אחרי חלומותיהם הגדולים ביותר בדרך ליישוב הארץ. והנה מגיעים החבר'ה הצעירים, אלו שאנחנו, אנשי החינוך ה'מבינים', ה'מומחים' הגדולים, חשבנו שרק 'פורטנייט' ו'וולט' יש להם בראש. אלו שאוכלים סושי ולא מפסיקים לגהץ את הכרטיס אשראי של אבא שלהם ופתאום משום מקום אנחנו קולטים שצמחה לנו כאן חבורת אריות ולביאות עם עמוד שידרה שבנוי מפלדת אל חלד. תגידו בגלל מערכת החינוך. תגידו למרות מערכת החינוך. יודעים מה, זה כבר לא משנה. מה שחשוב הוא שמעולם הרוח הישראלית שנשבה אל דגל העתיד לא נראתה והרגישה אופטימית טובה ובטוחה יותר. ובעם שבו אלמנתו של הרב נערן אשחר, צוף, מבקשת מעם ישראל לומר פרקי תהילים להצלחת הניתוחים של השתלות האיברים שנתרמו מגופו של אהוב ליבה בעודה מתבוססת בצערה, אנחנו יודעים ובטוחים כמו שכתבו כבר לפניי, שאנחנו ננצח
