המתקפה המפלצתית של חמאס בחג שמחת תורה ב-7 באוקטובר נטולת כל הגדרה אנושית אך בנוסף לכשל התפיסתי, הצבאי הטקטי והמודיעיני, מה היא באה ללמד אותנו עם ישראל?

מתקפת הרצח וההשפלה של חמאס מעזה בעיניי הוא רק סימפטום לאותה התנהלות שגויה ומורחת שיש לנו בעוד הרבה תחומים ציבוריים לאומיים. בעיית הפילוג בעם בשנה האחרונה ובעיית עזה נולדו והתפתחו כגרורות של אותו גידול בלב הגופים הציבוריים שלנו. בכל השנים האחרונות ישנו חוט מקשר ברור בין ההתנהלות המורחת והנגררת בהתמודדות בסוגיית השוויון בנטל והרפורמה הנדרשת במערכת החינוך ובין גדילת חמאס בעזה וחיזבאללה בלבנון למפלצות ענק.

המשותף הוא שעם כל הסוגיות הללו ועוד, כבר שנים על גבי שנים אנחנו לא מתמודדים באופן אמיץ ויסודי, וכשלא מתמודדים ומטאטים מתחת לשטיח - הבעיה חוזרת אלינו כמו בומרנג - ולצערנו היא הרבה יותר כואבת ודורשת מאיתנו מחירים הרבה יותר גבוהים כדי להתמודד איתה.

למשוך ולמשוך לדקה ה-90 ויותר בכל סוגיה, זו שיטה לקבוצת אנדרדוג שמשחקת בונקר ורוצה לצאת עם הישג מכובד מינימלי, ולא שיטה לעם ומדינה חזקים שרוצים להתקדם. במיוחד גשמדובר במדינת ישראל בשכונה המאתגרת של המזרח התיכון. למשוך - זו שיטה לשרוד ולהתגלגל. זו לא הובלה יוזמת. מדינת ישראל צריכה לחזור להיות יוזמת, מתמודדת ולוקחת אחריות.

אז עם מה אנחנו באמת מתמודדים? הגידול שלנו אשר מתפשט ומפזר את גרורותיו לנושאי מהות רבים הוא משבר יותר רחב של מדינה נהדרת, עם אנשים מדהימים ומוכשרים וארץ יפה, ששאפה להיות מדינת מופת וירדה מהמסלול. הגידול שלנו הוא מדינה שהתגלגלה וצמחה ממשבר חירום למשבר חירום אבל אף פעם לא הגדירה חזון ברור ויעדים ארוכי טווח. אנחנו מעולים באלתורים אבל גרועים בתכנון ארוך טווח ובטיפול עמוק ושורשי באתגרים ובעיות אשר עומדים לפיתחנו.

הגידול שלנו מתבטא בכך שיש הרבה נושאי מהות שאנחנו לא מקבלים בהם החלטות אמיצות כבר תקופה ארוכה וכולנו משלמים את המחיר על כך. בהתאם לכך, רמת המתח בחברה הישראלית עולה והסכנות הביטחוניות הולכות ומתעצמות. הרי הבעיות והסכנות לא ייעלמו מעצמם אם נעצום עיניים. במקרה הטוב הם ישארו שם ובמקרה הסביר יותר הם ילכו יעמיקו ויתפתחו - ואז במקום להתמודד עם בעיות קטנות שעוד אפשר לנטרל אותן ולהפוך אותן ליתרונות - נשלם מחירים.

התרגלנו לנורמות הובלה שרדניות. התרגלנו לנורמות שירות ציבורי שלא רואות את הציבור בסדר עדיפות עליון. התפשרנו והתרגלנו לכך והפשרות הפכו לנורמות. לצערנו, חלק גדול ממשרתי הציבור באים לעבודה כדי לשמור על מקום העבודה, ולא בשביל לעבוד עבורנו. אנחנו הלקוחות המרכזיים של נבחרי הציבור והגיע העת לצעוק: "המלך הוא עירום". אנחנו לא מקבלים שירות ראוי.

ההכרה בבעיה היא יותר מחצי מהפתרון. נדרש שינוי וקטור של המנהיגות הציבורית ל"מנהיגות משרתת". ברגע שתהיה לנו מנהיגות ציבורית שבראש ובראשונה באה לשרת את העם, כל שאר הרעות החולות יתמעטו, ונחזור למסלול הנכון. יתקבלו החלטות אמיצות, ייפתרו סוגיות עומק, תחושת הלכידות בעם תעלה, האמון בינינו יגבר.

נדרשת מנהיגות ציבורית שבאה לעבוד 100% למען הציבור, מגדירה חזון למדינה, מנהיגות משרתת. אז מה עושים? מתעוררים ולוקחים אחריות. כמו ההתעוררות המדהימה שמתרחשת בעם בחודשים האחרונים. זה התחיל במשבר המשפטי-חברתי שבו ראינו שלכל צד אכפת מהדגל. קמו מאות קבוצות של הידברות ואכפתיות, מסכימים על כך שזהו ביתנו היחיד וכאן אנו רואים את עתיד ילדינו המשותף, והמשיך כעת עם כל ההתעוררות בעם, התמיכה הסיוע האזרחי המדהים וגדולת הרוח ברגע שקם עלינו שוב אויב לכלותנו.

יחד עם זאת עלינו להפסיק להיות מונעים מפחד, מרוב שחושב ומרגיש תודעת מיעוט או מיאוס ואגואיזם אשר מוביל אותנו בסופו של דבר לא להכניס היד לבוץ. אין ברירה העם צריך לקחת אחריות. עלינו לעבור מלהיות יהודים חרדים חברתית וביטחונית ולהיות יהודים יזמים אופטימיים חסרי תקנה אשר מונעים מתקווה, מסתכלים לעתיד, מניפים את הדגל עם יעדים קדימה, ומוציאים בהדרגה את העגלה מהבוץ.

אנחנו מבינים שהעם אמיץ ממנהיגיו. העם מבין שהוא צריך לקחת את היוזמה על הבית המשותף והיחיד שלנו, להתארגן יחד - הרוב הציוני המאוזן שיכול ומסכים על 70% מהנושאים - לצבור כוח ולהתרכז בנושאי ליבה אלו ולקבל בהם החלטות אמיצות בראיית פני עתיד וכך להביא להשפעה אמיתית (כגון: הסרת האיומים בסמוך לגבולנו, חינוך, שיוויון בנטל, למידה וחיבור למסורת היהודית מתוך בחירה וליברליות מלאה). כך יוצרים אנרגיות של שינוי ועשייה אמיתית לטובת הכלל. כך נבנה אמון ונתיר ספקות. לאחר מכן יהיה ניתן להתמודד יחד גם עם ה-30% היותר קשים בינינו אשר יהיו בפועל הרבה פחות קשים לאחר שעשינו התקדמות משותפת ממשית. זאת משום שתיבנה תחושת הצלחה ואמון.

מגדירים חזון ומטרות משותפות לשנת ה-100 למדינה, מסירים בעבודה מאומצת את הספקות וחוסר האמון בעם שהם המכשול היחיד שלנו אל עבר חלומנו למדינת מופת מגדירים יחד את מגילת העצמאות פרק ב', יוצרים מסגרת אפשרית למדינה יהודית החיה בביטחון ובהרתעת אויביה, אוהבת את מסורת שלה ליברלית ודמוקרטית גם יחד ועם שאיפות ויעוד קדימה. אפשר להפוך אט אט את הכאב לתקווה ואת החרדה לצמיחה. אין לנו ברירה אחרת. הרוב הציוני המאמין האוהב האופטימי והנלחם על הבית יתעורר, ייקח אחריות כארי ואט אט ינצח בשביל לשרת את כולנו ולחזור למסלול אל עבר מדינת מופת אמיצה.

אליאב דיקשטיין הוא סגן אלוף (במיל׳) ויו"ר תנועת "הרוב הציוני"