מיד עם פרוץ המלחמה הבינה שרה מנלה (68), אדריכלית ותושבת קרני שומרון, שהיא צריכה לדאוג לביטחונה האישי בעצמה. "ברגע שאנשי חמאס חדרו מעזה כולנו נכנסנו ללחץ והבנו שהכול אפשרי. אנחנו מוקפים בכפרים ערביים שלך תדע איך הם יקומו על הבוקר. לכן החלטתי לקחת אחריות ולהגדיל ראש", מספרת מנלה על ההחלטה להוציא רישיון לנשיאת אקדח. לבעלה היה בעבר נשק, אך כבר לפני שנים הוא הוחזר למערכת הביטחון. כעת מי שאוחזת בנשק בבית היא שרה, שרכשה גלוק 42, האקדח הקטן ביותר. "אני הולכת איתו גם למכולת. אומנם עוד לא לגמרי התיידדנו", היא מחייכת, "ביקשתי שיעשו לנו עוד מטווחים, לא מספיק מה שעשיתי. מדובר בתהליך מורכב. בסוף אנחנו הנשים לא עשינו צבא, רק שירות לאומי, ובמטווח היו נשים שבכו. גם לי לא היה פשוט להחזיק את האקדח ולזכור את הפעולות".
התהליך של מנלה במשרד לביטחון לאומי ארך כעשרה ימים בלבד, והוא חלק ממציאות אזרחית חדשה שקורמת עור וגידים בשטח. "בתחילה חשבתי להשיג רישיון לנשק כמהלך פרטי. הבנתי שיש עניין לביטוי 'נשים לנשק' במציאות שבה האיום מגיע הביתה והגברים מגויסים. כרגע יש ביישוב רוב מוחלט של נשים וילדים, ועם כל הכבוד לכיתת הכוננות אנחנו חייבות לקחת אחריות ולהיות שותפות בהגנה על עצמנו, גם בבית וגם בנסיעות, בתפילה שלא נזדקק לזה. פתחתי קבוצה, ותוך יומיים הגענו למאה נשים. אחר כך הצטרפו גם מיישובים אחרים". לאחר תהליך מהיר של מילוי טפסים ובירוקרטיה שהתקצרו משמעותית לאחרונה, הגיע כאמור האישור המיוחל. "מתברר שלא נדרשנו להגיע רחוק - לשמחתנו יש מטווח מעולה בקרני שומרון וצוות יעיל ומקצועי שהרחיב את שעות הפעילות לכ־15 שעות ביום".
אלפיים אישורי נשק ביום
הבהלה לנשק אינה סיפור מקומי של תושבים בשומרון. לפי נתוני המשרד לביטחון לאומי, החל מפרוץ הלחימה התקבלו 224,527 בקשות חדשות לקבלת רישיון לנשק. נתון גבוה וחריג, שווה ערך למספר הבקשות המתקבלות ב־20 שנות עבודה ממוצעות. עד עתה התקבלו 22,652 אישורים מותנים, 13,267 אקדחים נרכשו בפועל, והיד עוד נטויה. "החל משמחת תורה לא הפסקתי לעבוד בנושא הנשקים. כולי חדור תחושת שליחות, כאשר למרבה המזל עשינו עבודת מטה בנושא הזה בכל החודשים שקדמו למלחמה", אומר השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, בשיחה עם 'בשבע'.
לדבריו, רבים זלזלו בתחילה במגמה שהוביל. "חלק מהקונספציה היה לזלזל ולטעון שאני אציף את הרחובות בנשק. כיום אפשר לראות את הניצוץ בעיניים בחלוקת נשק בהרצליה פיתוח ובכפר שמריהו, הבנה כוללת של דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, שנשק מציל חיים. שיניתי את הקריטריונים באגף כלי ירייה, ממציאות שבה רק מי שהיה לוחם בצה"ל יכול לקבל נשק, כיום אפילו תלמידי ישיבת הסדר ובנות שירות יוכלו לקבל נשק. בסך הכול יותר מ־400 אלף זכאים לנשק אישי הצטרפו, ובמקביל אנחנו פותחים את הפקקים. חימשנו את מספר המתנדבים והיום מוציאים קרוב לאלפיים אישורים ביום. נכון, במציאות שבה יש יותר מ־200 אלף בקשות תצטרכו להתאזר בסבלנות, זה לא מהרגע להרגע. אבל דבר אחד בטוח: מספר הפניות הגדול רק מוכיח שהציבור מבין שנשק מציל חיים. כשאשתי לקחה נשק לפני שנים היו בתקשורת שצחקו וגיחכו עליה, בפרט כל אותן פמיניסטיות. היום כולם מבינים שנשק הוא דבר הכרחי ונצרך".
עד כמה הדבר חשוב לבן גביר? הוא עובד על כך אפילו בשבת. "אני עובד גם בשבת, כי זה באמת עניין מציל חיים וזה מה שאני מתעסק בו: לחמש את עם ישראל. האישורים לנשק הפרטי הם שינוי מדיניות של מאה ושמונים מעלות. המדיניות הקודמת הייתה לא לאפשר לאזרחים לשאת נשק. עוד לפני המלחמה הכפלתי בזכות עבודת מטה את מספר הזכאים מ־12 אלף רישיונות ל־25 אלף, ובעקבות העבודה הטובה של חבר הכנסת צביקה פוגל והמשטרה בהובלת התקנות החדשות, התוצאה לנגד עינינו: אני נוסע עם הרכב שלי ממקום למקום ופשוט מחמש את עם ישראל, זו המטרה העיקרית".
ומה עם חימוש יהודה ושומרון? השר בן גביר מציין כי ביהודה ושומרון אין לו סמכות לפעול בתחום הנשק, אך עם זאת הוא פעל גם שם להקלת קבלת אישורים לנשיאת נשק. בנוסף לכך, הגדיר את המועצות באזורים אלו כמפעלים ראויים, מונח משפטי שמאפשר להן לרכוש מאות כלי נשק נוספים.
מי שמוציא לפועל את מדיניות השר הוא ישראל אבישר, ראש אגף כלי ירייה במשרד לביטחון לאומי. "הקמנו שלושה חמ"לים, במשרד, בנתניה ובכנסת, ואנחנו ממשיכים את ההכשרה המקצועית של אנשים על מנת להגדיל את התפוקה. בכמות של 200 אלף בקשות יש לנו אתגר גדול. קיצור תהליכים הוא נר לרגלינו, אבל אי אפשר להתחייב לזמן מענה מסוים, כי בכל פעם שהכמות גדלה המענה מתארך. אנחנו פועלים עם רציונל ברור: ראשון נכנס, ראשון יוצא. אין מניפולציה, רק לפי סדר הכניסה. כמובן שיש קדימות לאנשי ביטחון או לתושבים ביישוב זכאי על פני ציידים וכדומה, כי יש להם חשיבות גבוהה יותר", מציין אבישר.
השינוי מורגש גם בשטח, והחנויות לכלי נשק גדושות בקונים כל העת. "יש התעוררות של עם ישראל להצטייד בנשק ולהגן על עצמו. אצלנו בחנות יש ביקוש רב ביותר, הכפלנו את צוות החנות בזמן האחרון, והבאנו מיבואנים מלאי חדש על מנת לעמוד בביקוש הרב", מספר רונן זילברשטיין, מנהל ארומה ארמס, חנות לכלי נשק בפתח תקווה. "אנשים קונים גם את כל הציוד ההיקפי, הכולל נרתיק ותחמושת, ואנחנו גם רואים מגמה שאנשים קונים כדורי הולופוינט, שעלותם יותר מפי ארבעה מכדור רגיל, כדי להכריע את המחבלים בכדור הראשון".
זילברשטיין רואה בעבודתו בימים אלו שליחות. "אנחנו רואים בעזרה לעם ישראל להתחמש שליחות, שלא נהיה כצאן לטבח. כשראיתי מה שהיה בעוטף עזה זה החזיר אותי לסיפורים שגדלתי עליהם כדור שלישי לניצולי שואה. לכן, עם פרוץ המלחמה פתחנו ב־11 בבוקר את החנות כדי לשחרר לאנשים נשקים שהיו בהפקדה, כדי שיוכלו להצטייד ולרדת לדרום".
"איזה כיף שאתה חמוש"
במקביל לתהליך ההתחמשות האישי של אזרחים, מועצם בימים אלה מרכיב ביטחוני־אזרחי נוסף שהתגלה כמציל חיים במהלך הטבח בעוטף. בלא מעט יישובים הצילו חברי כיתות הכוננות את חייהם של התושבים, ולעיתים גם הצליחו להדוף את המחבלים לאחור. מתוך ההבנה עד כמה קריטית תרומתן של כיתות הכוננות, פועל המשרד לביטחון לאומי יחד עם המשטרה להקמת מאות כיתות כוננות חדשות בכל רחבי הארץ.
החלטת עבר אומללה גרמה לסגירתן של כיתות הכוננות בישראל הקטנה. כך, עד פרוץ הלחימה נותרו תחת פיקוד משטרת ישראל 83 כיתות כוננות בלבד במרחב הכפרי ושש כיתות כוננות בלבד בערים ברחבי הארץ. במקביל הופעלו תחת פיקוד צה"ל מערכי התנדבות ביישובים סמוכי גבול בסיכון ביטחוני גבוה.
בשלושת השבועות האחרונים הקימו משטרת ישראל והמשרד לביטחון לאומי כ־700 כיתות כוננות חדשות ברחבי הארץ, עם 6,000 כלי נשק שנרכשו בעבורן באופן מיידי. בימים אלה נגמר הסבב הראשון של חלוקת כלי הנשק, ומשלוח נוסף בדרך. בד בבד נמשך תהליך הקמת כיתות כוננות חדשות, והשלמת המחסור בנשק ביישובים כפריים. "ממצב של אפס כלי נשק לכיתת כוננות, יש כיום שמונה כלי נשק לפחות לכל כיתה בהתאם למה שנקבע על ידי פיקוד העורף והמשטרה. למרות זאת, המשרד לביטחון לאומי ומשטרת ישראל פועלים לתת כלי נשק נוספים. השר רוצה הרבה יותר, אבל לאור עבודת מטה שנעשתה הוחלט לתת מינימום של שמונה כלי נשק לכל יישוב", מבהירים במשרד לביטחון לאומי.
במקומות רבים כיתות הכוננות הוקמו לראשונה בהיסטוריה של היישוב. "לא הייתה פה כיתת כוננות כבר 40 שנה, השמירות היחידות שהיו במושב היו בגלל גנבים ופורצים", אומר דניאל גבאי, חבר כיתת הכוננות של המושב יגל, השוכן לא רחוק משדה התעופה בן גוריון. "כיתת הכוננות שלנו היא תחת מג"ב, קיבלנו נשקים ארוכים והוועד המקומי לקח ברצינות את הנושא וקנה לנו 12 וסטים ו־12 מכשירי קשר. משש בערב עד שש בבוקר המושב סגור ואנחנו עושים משמרות, ובמקביל כל הזמן מתקיימים אימונים ודיונים ביטחוניים על גבולות בגזרה, שפה משותפת, עבודת צוות 'לסגור בתים', לבדוק נקודות תורפה וצירים בעייתיים".
גבאי מספר על הצורך שעלה מהשטח: "אנחנו נותנים תחושת ביטחון לתושבים, והחברים מפרגנים: 'איזה כיף שאתה חמוש'. זה הוכיח את עצמו בפיגועים בארץ, ראינו את החשיבות של האזרחים. אנשים נועלים את הבית שלהם, הם מפוחדים כי אנחנו קרובים ללוד, ששם יש המון פשיעה בנשק. בשומר החומות זה היה יותר לינצ'ים בערים, אנשים לא הרגישו שזה מגיע לבית שלהם. הפעם זה אחרת".
תהליך החימוש היה מהיר מאוד. "הביאו לי את הנשק תוך יום וחצי. בדקו מה שצריך וקיבלתי מהר מאוד רובה עם 120 כדורים, מדהים. כרגע חילקו לנו שישה כלי נשק ארוכים וגייסנו עוד חמושים עם אקדחים, ואנחנו מקווים שבהמשך נקבל עוד כמות כפולה. השאלה, לדעתי, היא מה יקרה ביום שאחרי, האם אני אסתובב עם הנשק כל יום? נעשה מטווחים כל כמה זמן? האם כיתת הכוננות תהיה רדומה?"
גם בשכונות חרדיות בירושלים החלו לפעול לראשונה כיתות כוננות. "רמת שלמה היא שכונה שנמצאת בקו תפר מאוד רגיש. עוברות אצלנו כל יום מאות רבות של מכוניות ממזרח ירושלים, וזה הצריך אותנו לקחת יוזמה", מספר ישראל ביסטריצקי, חרדי תושב השכונה. "התאספנו כמה אנשים ואחר כך הלכנו לרבני השכונה. הם אישרו לנו להקים את המערך הביטחוני עם סייג בנושא השבתות, שבהן אנחנו עושים סיורים עם טלפון ונשק, אבל בלי רכב. כך הקמנו כיתת כוננות שהיא למעשה תחת ארגון 'שומרים', אנחנו מקימים חמ"ל עם מצלמות שירכז את כל הביטחון של השכונה והכול יעבוד תחת מתנדבי המשטרה. יש לנו כיום מאה נושאי נשק שעושים סיורים משבע בערב עד שתיים בלילה. בשבוע שעבר גם התכנסנו לערב מיוחד שכלל חמש שעות של הדרכה מקצועית. לא מספיק רק לדעת לירות, צריך להתאמן על ירי בשטח בנוי עם עוד אזרחים שגרים פה. אחד מתושבי השכונה, שהוא סגן אלוף במילואים, מרכז את כל הפן המקצועי, ואנחנו רוצים שעד סוף השנה יהיו בשכונה לפחות 450 נושאי נשק. לא מספיק האקדחים וה־20 נשקים ארוכים שיש לנו כעת. המטרה שלנו היא שלכל כמה בניינים יהיה רכז ביטחון".
לדברי ביסטריצקי, המשטרה שמחה בפעילות שלהם. "מנהל תחנת לב הבירה אמר לאחד מהחבר'ה שלנו שהוא רוצה שנהיה מודל לעוד שכונות בירושלים. גם מפקד תחנת רמות היה באחד המפגשים כדי להתעדכן בכל מה שקורה פה". ברגע אחד השתנו פניה של השכונה, ואף מחסומים הוצבו בכניסה. "השבוע הקמנו מחסום בכניסה לשכונה. זה עשה קצת פקקים, אבל אין רכב שעבר שלא פתח את החלון להגיד תודה, בפרט שיש חיות טרף שנוסעות בכוונה בשכונה כדי להפחיד".
הסיפור של רמת שלמה הוא דוגמית למה שמתחולל בציבור החרדי בתחום הביטחון האזרחי. "מאז ה־7 באוקטובר הטלפון והווטסאפ שלי קורסים מרוב פניות של אנשים מהמגזר שרוצים לדעת האם הם זכאים או לא זכאים לנשק", מספר מוטי לוי, מנהל המגזר החרדי בעמותה לקידום תרבות הנשק בישראל. "אני מסייע להם להשיג את האישורים בצורה הכי טובה ובלי שיפחדו מהתהליך. עד כמה יש עומס? בדרך כלל בשגרה אני מפקח מטווחים, אבל כעת אין אפשרות כי המטווחים מפוצצים, עושים רק אימונים חדשים והמלאי פשוט נחטף. אנשים כל היום מחפשים איפה לקנות ולהשיג עוד מחסניות ונרתיקים".
"שעתה היפה של מדינת ישראל"
יש מי שמביעים חשש מהקמת כיתות כוננות בכל מקום, אבל לטעמו של השר בן גביר התועלת בכך עולה על הנזק. "הקמת כיתות הכוננות בהובלת ניצב בדימוס שמעון לביא והמפכ"ל היא תיקון עוול היסטורי, תיקון חטא קדמון. התועלת עולה על הנזק, בפרט שלא ביטלנו את התבחינים של בדיקות רפואיות ועבר פלילי", אומר בן גביר. "המציאות שראינו, שבה העורף נשאר למעשה ללא מענה עד שיגיעו כוחות הביטחון, יצרה קרבות גבורה פנים אל פנים של כיתות הכוננות. אנשים עם אקדחים עשו עבודה טובה מול נשקים הרבה יותר כבדים. המשטרה הוכיחה כמה היא פועלת, אבל אי אפשר לשים שוטר בכל רחוב ובכל קרן זווית, לכן טוב שיהיו כיתות כוננות. כיתות הכוננות הוכיחו באסון האחרון שכשיש כיתת כוננות חזקה מימדי האסון פחות גדולים. לכן אני עובר ממקום למקום, מהדרום לצפון, ואם אנשים יתנדבו גם למשטרה זו מכפלת כוח".
במערכת הביטחון שבים ומדגישים כי כיתות הכוננות אינן מהוות תחליף לכוחות הביטחון אלא נותנות מענה ראשוני. "התפקיד של כיתת הכוננות הוא לא לשמור על העיר, אלא להגיב במקרה שיש פיגוע", מדגיש סמפכ"ל המשטרה, ניצב אבשי (אבשלום) פלד. הוא מציין כי במשטרה נערכים לכל תרחיש ו"חלק מהמודלים לוקחים בחשבון אפשרות של שומר החומות וקו תפר איו"ש".
לשם הדוגמה, בירושלים בלבד הוקמו כ־26 כיתות כוננות חדשות. "השר קרא לנו מיידית אליו ואמר 'תתחילו להפעיל כיתות כוננות', ומאז אנחנו רצים ומקימים כיתות כוננות", מספר פלד. "בהנחיית השר החלטנו שבכל יישוב במדינת ישראל תהיה כיתת כוננות. אבל כדי להקים בזמן כל כך קצר כל כך הרבה כיתות כוננות, יש צוותים מיוחדים שעובדים על זה, ובמקביל צריך לבצע רכש של נשקים, שכפ"צים ואביזרי מיגון, והכול בלוח זמנים מאוד קצר. אם בעבר לקח לנו שבועיים לאשר מתנדב למשטרה, היום בעזרת צוותים מיוחדים מאשרים אותו תוך 48 שעות".
מה יקרה ביום שאחרי המלחמה? "צריך יהיה לאכסן את הנשקים ויהיו נהלים לכיתות הכוננות ולשמירת הכשירות שלהן. כבר כעת אנחנו מכינים ציר נפרד של בניין הכוח ביום שאחרי – מדובר על תוכנית עמוקה ומורכבת שבה אנחנו מנתחים את כל האתגרים שלנו ונותנים מענה לכל אתגר".
לצד אנשי כיתות הכוננות ישנם אלפי מתנדבים שהתגייסו למשטרה, והם עובדים בשילוב כוחות. "גייסנו אלפי מתנדבים. יש היענות מדהימה, שאני לא זוכר אותה מעולם, לאחוז נשק ולשמור על הבית", אומר פרויקטור גיוס וחימוש לחימה אזרחית, ניצב בדימוס שמעון לביא. "לכל המועצות האזוריות חילקנו נשקים, החל ממטה אשר, מרום הגליל, מעלה יוסף, מבואות החרמון ודרומה למועצה האזורית משגב, כל קו התפר, עמק יזרעאל, גלבוע, מנשה, מגידו, סובב ירושלים, חיפה, עמק חפר, חוף השרון ועוד. כל המועצות האזוריות הללו הן תחת מג"ב. לאחר מכן עברנו לערים המעורבות כמו רמלה, לוד, עכו ונוף הגליל, אנחנו זוכרים היטב את שומר החומות".
לדברי לביא, ברגע שהכול מפוקח תחת משטרת ישראל, אירוע ביטחוני יכול להיראות אחרת. "אין דבר כזה שיש כוח כוננות חמוש שפועל על דעת עצמו גם במשימות, הם רצים ביחד עם המשטרה. כמובן שאמורים לחתור למגע בזמן פיגוע, אבל בחלק מהמקרים כיתות הכוננות יקבלו משימות אחרות, כמו להגן על השכונה. התחושה שלי היא שזו שעתה היפה של מדינת ישראל. רוח התנדבות מקצה לקצה, כולם תחת האלונקה".
***