השבוע, לאחר שחזרתי מהלווייתו של חברי היקר והאהוב, הרב נערן אשחר הי"ד, אמרתי לחבר שאיתו שוחחתי, שבימים האלה אני משתדל להיזהר במלאכת הכתיבה, לא להקטין את גודל השעה. כי אם בימי שגרה הניסיון לכתוב הוא כדי לנסות מעט להרים את המבט ולהעמיק אותו, הרי שבימים האלה, כשמכל עבר נשמעים סיפורי גבורה מפעימים, והספדים על מלאכים כבני אדם נישאים בבתי העלמין ומהדהדים בכל רחבי הארץ, הכתיבה עלולה, חלילה, רק לצמצם את גודל האור שבוקע מעם ישראל. להקטין את גודל השעה. אז בזהירות רבה, בדחילו ורחימו, אני מבקש להדהד את דבריהן של ארבע נשים מופלאות שאליהן נחשפנו בשבועיים האחרונים. "ארבע אימהות" הממשיכות את ארבע האימהות הגדולות שלנו, ושדבריהן מהווים תיקון לארגון שהתהדר בשם דומה אך השמיע קול הפוך לחלוטין. כרגע צריך לנצח האם הראשונה היא גלית ולדמן, אימו של רב סרן אריאל בן משה הי"ד, לוחם ומפקד בסיירת מטכ"ל, שנפל ביום הראשון למלחמה בקרב גבורה בקיבוץ רעים. את גלית ראיינה העיתונאית אילנה דיין. אילנה: תגידי, גלית, יש טעם לשאול אותך מה שלומך? גלית: כן. אילנה: מה שלומך? גלית: גאה מאוד. אילנה: אימא שאיבדה את הבן שלה לפני שלושה שבועות וחצי – ויושבת מולי וזה ברור לי... אני לא יודעת אם את תבכי או לא תבכי, אבל את אומרת, פה לא יראו אישה שבורה. פה יראו אישה גאה. גלית: נכון. אני לא אבכה פה. אילנה: כי זה מה שאת רוצה שיראו או כי זה מה שאת מרגישה? גלית: כי אני רוצה שקציני צה"ל והפקודים שלהם, ירימו את הראש. זו השעה שלנו כעם. חייל לוקח את הסיכון שהוא ייפול. אילנה: אבל מי שלא אמורה להיות מוכנה לזה בשום דרך זאת אימא שצריכה לקבור את הבן שלה. גלית: שלחתי אותם לשם. הבנים שלי חיילים מגיל 14 וחצי. בפנימייה הצבאית של חיפה, יש לי עוד בן כזה. שהוא רק בן 15. אילנה: ואת תצטרכי עכשיו לחתום לו. בגלל שאת אימא שכולה. גלית: ברור, תדברי איתו, הוא יגיד לך את זה. ברור. אילנה: למה? גלית: יש לך מקום אחר להיות בו? אילנה: יש לך אפשרות לאבד עוד בן? גלית: לא, זה כמעט קרה. אילנה: אני מנסה להבין מה זה עושה לי שאת מדברת ככה. ודבר ראשון אני רוצה לברר איך את מארגנת לעצמך את זה עם הכאב? גלית: אני מנהלת אירוע. יש זמן להכול, יש את כל החיים להתאבל. כרגע צריך לנצח. אילנה: את לא צריכה כרגע לנצח. גלית: אני צריכה כרגע לנצח. אילנה: אני מדברת על האמונה הזאת שנשמעת כמו משנות ה־40. גלית: חד־משמעית, לשם חזרנו, אילנה. תתעוררי. אילנה: אבל את, נראה לי שמעולם לא הלכת משם. גלית: גם נכון. אני אתן לך שיעור באזרחות... אילנה: אני לא רוצה שיעור באזרחות, אני רוצה שיעור באימהות. גלית: אימא זה לא רק להכין קוסקוס ביום שישי בצהריים, אימא זה לא רק להחליף חיתול בזמן, אימא זה גם לתת השראה ומודל. מחורבן לתקומה האם השנייה היא רחל פריקר מקיבוץ בארי. מי שמכונה ה"גבאית" של בית הכנסת בקיבוץ. וכך אמרה בריאיון לתקשורת: "אנחנו נמצאים כרגע בבית כנסת בקיבוץ בארי, בית הכנסת שנשאר, רוב הבתים שרופים, הרבה מאוד אנשים שלצערי הרב נרצחו, חטופים וכאלה שלא זוהו. אני נמצאת כאן עם קבוצה ענקית של חיילים, שמאז שיצאנו מכאן הם נמצאים בבית כנסת, מתפללים, עשרים וארבע שבע, תפילות מבוקר עד ערב, לומדים תורה, איך אפשר שלא לשמוח מהאירוע הזה? "מצד אחד, הקיבוץ חרב, מצד שני יש כאן גאולה ואור ענק, ופה מאחוריי החיילים כותבים אות בספר תורה. האם זאת לא תקומה? האם זאת לא גאולה? אין לי מושג, אבל יש כאן המון המון כוח ועם ישראל תמיד יהיה חזק, אף אחד לא יכול להחליש אותנו, אף אחד לא יכול למחוק את המדינה הזאת, ארץ שקיבלנו אותה מאבות אבותינו, על פי הקדוש ברוך הוא וזה יישאר שלנו..." לא תנצחו אותי האם השלישית היא יסכה מרק, גיסתו של סגן פדיה מרק הי"ד ואלמנתו של שלומי מרק שנהרג בדרכו לעבודה באחד מארגוני הביטחון של ישראל, שהשמיעה בהספדה על גיסה היקר, קריאה החוצה כלפי אויבינו וקריאה פנימה אל הלבבות של כולנו: "ולכם חמאס, אני אומרת: לא תנצחו אותי. לא מהר, לא לאט, לא בגלגול הזה ולא באלף הבאים אחריו, לא תוכלו לְנַצח ולא תוכלו לָנֶצח של בני עמי של הבטחת אלוהיי, לא תוכלו לאור שעוד יצא מירושלים ויאיר לעולם כולו, כי אתם באים אליי בחרב, ואני באה בשם ה', שדמיינתם לכם ברוב טיפשותכם שיכולתם לו, כמו שאמר דוד לגוליית: "אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ". אנחנו באים מאהבה, וזה הדבר היחיד שיוכל לחושך. ולכם, עם ישראל האהוב והיקר שלי, לכל מי שעומד איתנו מתחת לאלונקה הזאת, אני אומר רק: חיזקו ואימצו. כמו שה' בירך את יהושע, להתחזק, להתגבר ולהתאמץ. לראות את האור גם באפלה הגדולה. "הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת כִּי עִמְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ". "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר". כוחות לפי המשימות האם הרביעית היא צוף אשחר, רעייתו היקרה של ידידי הרב נערן אשחר, שבשבוע האחרון כמו רבים, גם אנו התפללנו לרפואתו מהפציעה הקשה בקרב בצפון שבו נפל גם ינון פליישמן הי"ד. "מי שחושב שהוא יכול להציל את חייו ואת חיי ילדיו אם הוא יגונן עליהם, אם הוא ישמור עליהם שלא יצאו לקרב, זה רק מוסיף מכאוב. אנחנו כאן ריבונו של עולם מוכנים לדרך שתוליך אותנו, בייסורים ובשמחות. רגעים כאלו מחדדים לנו שכל תחושת שליטה על החיים היא דמיון גדול... "זכינו אני ובארי וקדם לקבל ממך מכתב, כמובן, עם ציור, תוך כדי המלחמה, במכתב כתבת שכשתחזור מהמלחמה נמשיך עם המדרגה החדשה שלנו לעשות טוב לעם ישראל. לפי המשימות. כתבת לי, כמו שהרב אלישע וישליצקי היה אומר: אנחנו פועלים לפי המשימות ואז הכוחות מגיעים. המבט הוא על המשימה ולא על הכוחות שלנו ואז הכוחות מגיעים. אז עכשיו נגדל, לפי המשימה. "חיזקת אותי תמיד שצריך אנשים כאלה שהם כמו שמורת טבע. אנשים שמשמרים משהו עתיק וחשוב, שלא שמים על זה שהעולם רואה את הדברים אחרת. ואתה מוכן שנהיה כאלה. בשבוע הזה הדרכת את כולנו להיות כאלה. רק נתפלל שנמשיך... אז תעזור לנו מלמעלה, להמשיך את מה שהתחלת... "לסיום, לכבודו של עם ישראל, מצטטת מחוברת שהולכת איתי השבוע, של הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל, שגם הערכת אותו: 'עם ישראל הוא מה שמחזיק אותנו, כי יש לנו ודאות בעם שלנו. לחיות חיי אמונה פירושו לחיות בוודאות, בביטחון, בשלווה וברוגע את הדברים הבלתי משתנים שבחיים, ובהם לרכז את המבט. כי בזה אנחנו ודאים, שאנחנו חלק מעם ישראל ואנחנו בנים להקב"ה ויודעים שיש תוכנית גדולה שהקב"ה מנהיג בה את עולמו, וגם אנחנו שייכים אליה'. ועכשיו, תוספת שלי: 'שייכים אליה' בצורה הכי כואבת ומרוממת גם יחד. עם ישראל חי. ביחד בעזרת ה' ננצח". וכאן אני פונה אישית אליך, ריבונו של עולם, ושואל: איפה יש לך בעולם עוד אימהות כאלה? איפה יש לך עוד עם כזה?
