גם אני, כמו רוב עם ישראל, חוויתי רעידת אדמה מאז שמחת תורה. מיד עם תחילת האירוע אימצו באולפנים וברחובות את הטרמינולוגיה של "קריסת הקונספציה". עומק המשבר כעומק הקריסה, ולכן, לא רק הנחת יסוד מודיעיניות וביטחוניות קרסו, אלא גם תפיסות מדיניות וחברתיות. כולנו מנסים לעבד את האירוע, כל אחד בדרכו. גם אני מנסה, אבל ככל שעובר הזמן אני עדיין מתקשה לגבש מסקנות חדות. אם יש מסקנה ברורה וחדה אחת שכן הצלחתי להבין בתקופה זו, היא ההבנה שאני מפחד ממי שכבר הסיק מסקנות חדות בתקופה הנוכחית. אבל מפחידים אותי עוד יותר האנשים אשר משוכנעים לחלוטין שלא היה צריך לשנות דבר במה שנעשה עד כה. הרב עמיחי אליהו והרב עמיחי פרידמן עומדים במרכז הסערות ברשתות ובמדיה בימים האחרונים. גם הרב אורי שרקי שיתף שרשור ציוצים – כולם בקשר למשמעות המלחמה. מה משותף לשלוש הרבנים הללו? הבנת אירועי הטבח בשמחת תורה כהזדמנות למימוש חלום הרבה יותר גדול מניצחון והשמדת החמאס – והוא כיבוש ויישוב מחדש של רצועת עזה. מבחינת שלוש הרבנים הללו מיטוט החמאס אינה המטרה, וסיום המהלך ללא כיבוש ושליטה לא ייחשב כניצחון. הרב שרקי אף הגדיל ואמר, כי "אין שום הצדקה לסיכון חיילינו אם המטרה היא למסור את עזה לידי פושעי הרשות הפלשתינית. אין לשפוך את דמם של בחורי ישראל, אם לא חוזרים לשלוט ברצועת עזה, אם אין מיישבים בה יהודים. אנחנו לא מקריבים חיי אדם על מזבח חיסול הנהגת החמאס, כדי להעביר את אדמת עזה לשונאי ישראל". חשוב להבהיר, אין בדבריו אמירה מדינית או צבאית, אלא אמירה דתית גרידא. מבחינת הרב שרקי אם מטרת המבצע היא 'רק' חיסול החמאס אין כל טעם בלחימה ולכן אין סיבה למסור את הנפש על אדמת עזה. פתרון מדיני שאינו כולל שליטה ישראלית ויישובים יהודים חדשים ברצועה, לא מצדיק מבחינתו את המאמץ הצבאי והסיכון הכרוך בו, ונראה שאפילו לא הצורך בהחזרת החטופים. ואני חשבתי לתומי שפדיון שבויים זה ערך עליון ביהדות. כל זה בזמן שהממשלה עוד לא אמרה מילה לגבי איך היא רואה את עזה ביום שאחרי מיטוט החמאס והשבת הביטחון למדינת ישראל. עוד לפני אמירתו השערורייתית של השר אליהו על מחיקת עזה בפצצת אטום (כולל החטופים כמובן), ציין שר המורשת בשבוע שעבר את שמחתו בהריסת מבנים בעזה לקראת יישוב האזור מחדש ע"י יהודים, כולל חלוקת אדמה ושטחים לחיילים המשתתפים בלחימה: "צפון הרצועה, יפה מתמיד. מפוצצים ומשטחים הכל, פשוט תענוג לעיניים. נחלק מגרשים ללוחמים ולמגורשי גוש קטיף". אי אפשר שלא להזכיר את אמירתו, המנותקת היום יותר מתמיד, חודש בדיוק לפני פרוץ המלחמה - "גם אם כולם יתגייסו לא יהיה שיווין בצה"ל, צריך לשחרר כל מי שלא רוצה להתגייס, להפוך את הצבא למקצועי". כעת הוא אומר לפתע, כי "תקציב הביטחון חייב לגדול דרמטית בשנים הבאות, צה"ל חייב להיות צבא גדול יותר. הנוכחות הצבאית הקבועה בקווי העימות חייבת להיות רחבה". כנראה שצבא מקצועי ומצומצם לא בדיוק בנוי לתת פתרונות להרחבת היישובים ביהודה ושומרון וחידוש ההתיישבות בעזה. הרב עמיחי פרדימן, רב מכינת תלם, חלק ממוסדות שבי חברון, התבטא בפני חיילים, בעת שהוא לבוש מדים עם דרגות קצין – "הארץ שלנו, כל הארץ, כולל עזה, כולל לבנון, כל הארץ המובטחת. אנחנו נחזור בענק, גוש קטיף זה כזה קטן לעומת מה שנגיע." נראה שהרב פרדימן חש שמחה של ממש (לצד האבל מהאבדות והחטופים) על ההזדמנות שנפלה לפנינו להגשמת חלום ארץ ישראל השלמה. ארנון סגל, עיתונאי מקור ראשון ועולם קטן, שהציג תכנית משלו לביתור הרצועה ובניית ערים יהודיות בתוכה לאחר המלחמה צייץ את סיפור הרב פרידמן והוסיף "הוא אמר שהארץ שלנו! זה לא תואם את רוח צה"ל, אם בכלל יש לו רוח". אמירה מקוממת בפני עצמו בזמן בו חיילי צה"ל פועלים בחירוף נפש בשדה הקרב. קשה לתפוס את גודל הניתוק והניכור. עמיחי אליהו הוא שר בממשלת ישראל – אותו גוף השולח חיילי וקציני צה"ל לחזית. עמיחי פרידמן הוא קצין בנח"ל ונמצאים תחתיו חיילים רבים מכל שכבות האוכלוסייה. אמירה פוליטית או דתית שכזו למעשה מנתקת אותו מהשייכות והקשר לכלל החיילים תחתיו. אמירתו של הרב שרקי בעייתית בגלל המעמד הציבורי שלו, ועשוי להתפרש מדבריו שבעצם אין צורך למסור את הנפש במלחמה, הכל כך צודקת, בשל העובדה כי הפתרון המדיני אינו תאום את חזונו האישי. התגובה המרכזית לאירועי השביעי באוקטובר בחברה הישראלית הייתה כי – הקונספציה קרסה. יש כאלה שהולכים צעד נוסף קדימה וסבורים כי כל ההנחות הבסיסיות שחיינו לפיהן קרסו ויש כאלה שכבר פיתחו קונספציות חדשות. החלקים בציונות הדתית אותם מייצגים שלושת הרבנים הללו – סבורים שהקונספציה שלהם לא קרסה אלא דווקא מתחזקת והיא הדרך היחידה להגן על עם ישראל ולהגשים את ייעודו. מצד אחד, סביר להניח שבעת מצוקה כל כך גדולה יהיו כאלה אשר יתחברו לעמדות אותם הם מייצגים, שלפחות עד לשמחת תורה תשפ"ג נחשבו לקיצוניות ושוליות. השר בצלאל סמוטריץ' והשרה אורית סטרוק לא הסתירו עוד לפני אירועי שמחת תורה את השאיפה שלהם להכרעה ביהודה ושומרון ויישוב מחדש בחבל עזה. עד לפני שבועיים זו הייתה עמדה קיצונית ולא ריאלית. גם היום חדש בתוך הלחימה אני משער שמרבית עם ישראל לא רואה מציאות של יישוב מחדש בעזה, ובוודאי רואה במלחמה כרגע כמלחמת אין ברירה או מלחמת מצווה, בלי קשר לפתרון המדיני בסוף. אני יודע איך נכנסתי לאירועי שמחת תורה תשפ"ד ויש לי את היושרה לומר שעדיין אינני יודע איך אצא מהם. הפחד הגדול שלי, וזה שממנו צריכים לחשוש אזרחי ישראל, הוא מפני הגישה שבאה ואומרת שצריך להשליך את כל ההנחות הבסיסיות עליהם מושתתת מדינת ישראל. אולם הפחד הגדול יותר הוא מפני האנשים בקצוות שלא רק שמשוכנעים עד כמה הקונספציה שלהם צדקה ולא התערערה כלל, אלא גם נעזרים בזוועות החמאס לצידם כדי להוכיח עד כמה צדקו. הכותב הוא מייסד המכון לחקר היהדות והציונות
