חמישים שנה ויום לאחר קריסת הקונספציה שהובילה למלחמת יום כיפור חווינו קריסה מסוג אחר. בעוד שהקונספציה שקרסה ביום כיפור ההוא הייתה אסטרטגית-מודיעינית הרי שהקונספציה שקרסה מול עיננו בשמיני עצרת הזה היא מסוג אחר לגמרי. בשמיני עצרת האחרון חווינו, ואולי עודנו חווים, מעין מעמד הר סיני. שהרי בסוף, מעמד הר סיני היה רגע מכונן בתולדות האומה בה היא ניצבה מול אמת עירומה ומזוקקת: מול הכרה בהירה בדבר יעודה ההיסטורי ותכלית קיומה. ברגע מכונן כזה אין פלא שהמקורות מסבירים כי עם ישראל חנה מול הר סיני "כאיש אחד בלב אחד". שהרי רגע כזה של התגלות, מעמד של ציבור שלם מול הכרה אחת כה בוהקת, מאחד אותו מיניה וביה, לישות אחת. ומהזוית ההופכית, רק אחדות נפשית כזו היא המצע להתגלות. ביום הכיפורים ההוא, בו קרסה הקונספציה, החל הספק הלאומי, זה שערער באופן כרוני בצדקת דרכינו להטיל בנו את ארסו. בתהליך איטי אך יסודי הוא חלחל אל כל שדרות התרבות, האקדמיה, התקשורת והמשפט שלנו. הוא הצליח לגרום לרבים וטובים בחברה הישראלית לנטוש את ערכיה המכוננים של הציונות ולהמירם ברלטביזם מוסרי ותרבותי המאיין את היכולת, הנפשית והמעשית, להילחם עבור משהו. עבור כל משהו. ובהיעדר יכולת כזו, הופכת הנסיגה ליעד, ההכלה לנצחון, העקירה להישג. למעשה, תהליך דומה עבר על האינטליגנציה המערבית בעקבות זוועות השואה ומלחמת העולם השניה. זו השרישה בתרבות המערבית את שיח הספק וה"נרטיב", והנחילה לו בהובלת אינטלקטואלים יהודים, כמה אירוני, תסביך יהודי גלותי של רגשות אשמה אובססיבים המערפלים את היכולת להבחין בין טוב לרע. את פירות הבאושים של תסביך זה שהשתלט על אירופה ועל מוסדות העילית בארה"ב. אנו טועמים כעת בחוסר יכולתה של אותה אינטליגנציה להתייצב בפני הרוע המוחלט שנחשף בפנינו זה עתה, ולקרוא לו בשמו. אלא שבישראל, הקונספציה התרבותית הזו, קרסה בשמיני עצרת. כאיש אחד בלב אחד, עם ישראל ניצב בפני אמת מזוקקת ופשוטה. מבעד לערפילי הספק, תחושת האשמה, וטשטוש הערכים הוא חווה שוב התגלות: אחים אנחנו, בעלי זהות אחת משותפת, יהודית, ובכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו. ככה, פשוט, ישר לפרצוף. אין לך התגלות מובהקת מזו. ובדיוק כמו במעמד הר סיני ההוא, גם ההתגלות הזו כרוכה מיניה וביה בתחושת אחדות בלתי נתפסת, כמעט מטה-היסטורית. ברם, בשונה מיום הכיפורים ההוא, עם ישראל של 2023 אינו אותו עם של 1973. קריסת הקונספציה של יום הכיפורים ההוא, הובילה לשבר חברתי, משבר לאומי ולטרגדיה האנושית הבלתי נתפסת של אירועי שמיני עצרת. למען האמת, עם ישראל של 1973 לא יכול היה לקבל משהו אחר. ברם, עם ישראל של 2023 הוא עם שכבר הכריע בדבר זהותו: הוא רוחני יותר, מסורתי יותר ולאומי יותר. הרבה יותר. ולכן, מה שצפוי לנו אחרי קריסת הקונספציה בשמיני עצרת הוא תיקון. וכעומק הקריסה הנוכחית, שהיא רוחנית-תרבותית בעיקרה, כך גובה הצמיחה הצפוי לנו כעם. מה שצפוי אחרי הנצחון במלחמת שמיני עצרת, והנצחון בוא יבוא, הוא צמיחה והתחדשות שטרם ידענו. ואם ביום הכיפורים ההוא החל סדק לפעור בחברה ישראלית הומוגנית לכאורה, הרי שבשמיני עצרת זה החל והואץ האיחוי של חברה ישראלית מקוטבת לכאורה. במובן מסוים, השינוי שעבר עם ישראל בחמישים השנים מאז יום הכיפורים ההוא, רק ביעבע מתחת לפני השטח וחיכה להתפרצות. הייתה זו האינטילגנציה היהודית הגלותית שתרמה יותר מכל לתחלואי הספק וערפול החושים המוסרי של התרבות המערבית במחצית השניה של המאה העשרים. כעת הגיע תורה של היהדות הישראלית השורשית להפוך את הקערה על פיה. אכן, מלחמתנו אינה רק שלנו מול חמאס. אנו האוונגרד, במובן הכי עמוק של המונח, של בני האור מול בני החושך. עיני העולם נשואות אלינו. שבע שנות שמיטה, ויובל אחד חלפו מאז יום הכיפורים ההוא. ובשמיני עצרת האחרון, יום אחד בלבד לתוך היובל החדש, עם ישראל עלה קומה. הגיע שעתנו להיות אור לגויים.
