חודש למלחמה וככול שעובר הזמן עולות מחשבות על מה שקרה ועל חשבון הנפש שכולנו צריכים לעשות בעת הזאת מימין ומשמאל. נתחיל בכך שכולנו טעינו. עסקנו בדברים תפלים, בהתכתשויות חסרות טעם שנראות כל כך הזויות בעת הזאת. מי שלא מסוגל להודות בכך לא מחובר למדינת ישראל האמיתית שנמצאת כעת בשטחי הכינוס בדרום ובצפון ושנלחמת יחד בעומק הרצועה. בתקופה הזאת אני באופן אישי משתדלת להתעלם מקולות הרקע הסהרורים שמנסים להמשיך לפלג ולהתסיס איש ברעהו . הם לא רלוונטים. נקודה. אני גם מלאת הערכה לאחים שלי שיש בהם את היושרה ואומץ הלב להודות בטעויות ובקונספציות השגויות שעטפו אותם. זהו גם זמן בשבילי להודות ולבקש סליחה על קונספציות שגויות שלי. והסליחה הראשונה שלי מופנית אליכן אחיותי הלוחמות - במג"ב, בימ"מ ובצה"ל. פגשתי אותכן בשבועות האחרונים עטויות בציוד הכבד, באפודים ובקסדות ועם מבט בעיניים שראו הכל. הייתן שם עבורנו בקרבות הקשים. התמודדתן עם נחילים של מחבלים. ונלחמתן כמו לביאות. רבות דובר על שילוב נשים בתפקידי לחימה. אני לא תמכתי בכך. האמנתי ששילוב נשים בתפקידי לחימה היא טעות. אני עדיין חושבת שאסור להוריד את רף האימונים כדי לשלב לוחמות בצה"ל ובמשטרה. כי כמו שהוכח בשביעי באוקטובר- ענייני מגדר פחות מעניינים את האויב הרצחני שלנו. ומן הצד השני, במלחמה הזאת גיליתי את העוז והגבורה ההירואית של לוחמות צעירות שברגעיה הקשים ביותר של מדינת ישראל גילו תושיה, תעוזה, קור רוח, וחתירה למגע. רבות מהן נפלו במהלך לחימה. חברותיהן ששרדו ממשיכות בשעות אלה ממש להילחם ולהגן עלינו. מתוך תחושת מוסר וצדק. מתוך אמונה בטוב. תודה לכן אחיותיי הלוחמות אתן קורצתן מהחומר הטוב ביותר וסליחה שלא הבנתי את זה. לזכרה של סרן עדן נימרי שניהלה קרב יריות מול מחבלים במוצב נחל עוז ספגה אש ואיפשרה לתצפיתניות לברוח ולהציל את חייהן.
