תוך כדי המלחמה, ותוך ההתהפכות התודעתית בארץ, התפתחות שאומרת שהחמאס הוא אויב ויש להשמיד אותו מתחת השמיים, לכבוש את עזה וליישב אותה מחדש ביהודים, שיש מלחמה בעולם בין טוב לרע כשהם הרע והיהודים הם הטוב, יד אחרת של מדינת ישראל חיה בתודעה לא רלוונטית מאז שמחת תורה. היד הזאת ממשיכה לסמן אויב אחר. מדינת ישראל נגד ההתיישבות היהודית. הנה סיפור מהשבוע. ידידיה ליבוביץ' תושב מרחבעם שבנגב, נמצא במילואים כמו כולם. תפקיד לא פשוט. תפקידו לחבר חלקי גופות כדי להביאם לקבר ישראל. מידי פעם הוא חייב לעזוב את עבודת הקודש המזעזעת הזאת כדי לנסוע לדיונים בבית משפט בחדרה. ולמה? כי אלעזר בנו עצור. אלעזר שנקרא ע"ש דודו שנרצח ע"י ערבים בהר חברון, עצור על אירוע תקיפה. ערבים תקפו יהודים באולגה, ומי עצור? כמובן היהודים. הם האויב. כאילו אין מלחמה, כאילו נשארנו בנרטיב שהערבים רוצים שלום. כאילו השב"כ, שהוא בין האחראים על מחדל שמחת תורה, שב"כ שהפנה את כוחו, הונו, מרצו ותקציביו נגד יהודים ולא קרא את הכתובת על הקיר בעזה. השב"כ הזה לא עבר שינוי. המחלקה נגד יהודים ממשיכה לרדוף יהודים גם תוך כדי לחימה. איך ידידיה אמור להרגיש כשהוא אוסף חלקי גופות במדי צה"ל בשם מדינת ישראל ובמקביל הוא מקבל כתב אישום 'מדינת ישראל נגד אלעזר ליבוביץ', בנו. ועל מה? כי הוא נלחם בתוקפים ערבים באולגה? מה ההבדל בין ערבים שתוקפים יהודים בעוטף עזה, לבין ערבים שתוקפים יהודים באולגה? לא רק זה, אף זה השב"כ הגדיל עוד לעשות. תוך כדי מלחמה שר הבטחון מתפנה למשימה חשובה, לחתום על מעצר מנהלי ללא משפט לאריאל דנינו. אריאל התגייס להקמת מטה הגנה על יישובי השומרון, וסיפק בהתנדבות מידע מודיעיני על האויב הערבי ביו"ש. אריאל, אב לארבעה, מתעתד לשבת בכלא בארבעת החודשים הבאים ללא משפט וללא ראיות. למה? לשב"כ ולאלוף הפיקוד הפתרונים. ואם זה לא מספיק, הנה עוד סיפור. בשבת לך-לך, לפני כשבוע וחצי, חייל בחופשה מרחלים הותקף יחד עם בני משפחתו ע"י ערבים ש"באו למסוק" סמוך לישוב. הוא ירה כדי להציל את משפחתו ואת אנשי הישוב. אחד התוקפים נהרג, והחייל נעצר על רצח. בשבוע שעבר היינו, צוות חוננו, בבית משפט יחד עם החייל. פגשנו שם משפחות מרחלים שבאו להפגין. או יותר נכון נשים וטף. הגברים במילואים, חוץ משלשה גברים שבחרו בזמן חופשה בת 24 השעות שניתנה להם להגיע להפגנה. ישבתי בבית משפט. במשך השנים אני רגילה לפגוש תובעים שמנסים בכל כוחם להכניס יהודים לכלא, אבל הפעם זה היה בלתי נסבל. תוך כדי לחימה, ביום שבו חיילים מגבעתי נהרגו, והבן שלי, לוחם גבעתי שם בפנים בעזה במלחמה, שהוא במקרה גם חבר טוב של החייל. לא יכולתי להתאפק. היה לי קשה לראות חיילים במדי צה"ל בבית משפט מנסים בכל כוחם להכניס לכלא חייל שהגן ועצר פורעים ערבים. שאלתי את התובע 'איך אתה ישן בלילה? היית מעדיף לראות אותו נרצח כמו נרצחי שמחת תורה במקום להגן ולהילחם בערבים? ומה עם הערבים התוקפים, מישהו מהם נעצר'? זה בלתי נסבל ופוגע ומחליש באמצע מלחמה, ולא רק במלחמה. זה לא נתפס שליהודי אסור להגן על עצמו. ואם פעם כפפנו ראש והתרגלנו להיות 'היהודי האשם' אז זהו! לא עוד! רובו הגדול עם ישראל הבין בשמחת תורה שערבי זה ערבי, ולא משנה אם הכותרת היא חמאס או רש"פ, ודומיהם. למדנו גם שהערבים מתכוונים למה שהם אומרים. והם אומרים את אותם הדברים בעזה, בלבנון, ביהודה ושומרון, בגליל, בלוד וברמלה. אנחנו בעיצומה של מערכה תודעתית. מה הוא יהודי, ומה הוא ערבי. מהי זכותנו לחיים, ומה זכותנו לחיים בארץ שלנו בלי טילים ובלי אזעקות. לא לראות יותר לעולם מראות קשים של יהודים בתל אביב רצים מבוהלים בזמן אזעקה והתקפת טילים. הטלטלה שעברנו בשמחת תורה לא הגיעה לחינם. כגודל הזוועה כך גודל הישועה שאמורה לצמוח ממנה. ואנחנו שואלים את עצמינו מה נדרש מאתנו? כמו שהשמאל ברובו התפקח ומבין מי האויב ומי האוהב, שערבים הם אויב והיהודים הטובים שבאו להצילם וסיכנו עצמם למענם הם האוהב, כך גם אנחנו הציבור האמוני אמורים לשנות תפיסה. לא עוד נהיה הקורבנות לא עוד האשמים. מה שקרה בשבת שמחת תורה קורה שנים, בטפטוף, ביהודה ושומרון. לא נהיה כצאן לטבח ולא נסכים להיות מסומנים כאויב. לא יכול להיות שעל בתי הישוב רחלים יהיה ירי ופגיעות כמה ימים אחרי המעצר של החייל, ועולם כמנהגו נוהג. לא יכול להיות שהריטואל ממשיך. שפותחים לערבים את הכבישים, כתוצאה מכך נרצח אלחנן קליין ה' יקום דמו, ומג"ב בהוראת אלוף הפיקוד תוקף במכות מפגינים יהודים ויורה עליהם רימוני הלם. אנחנו לא האויב. אנחנו צה"ל. מיטב בנינו הם היום כחמישים אחוז מהחיילים הלוחמים. הם רוב הקצונה הקרבית, וגם אחוז גבוה של הנופלים, בלי פרופורציה ליחס המספרי באוכלוסייה. מנגד, היחס של הצבא שלנו לערבים, בכל הארץ, חייב להיות בדיוק כמו לערביי עזה. והיחס ליהודים והמתנחלים הוא כזכאי חיים. ועוד נקודה לשינוי. מה שמותר לשמאל להגיד מותר גם לימין. די להיות כחגבים בעיניינו. לא, אל דאגה אין לנו נטייה לפלגנות. הפוך. אנחנו המבוגר האחראי ששוקל את מילותיו שלא אומר דבר שלא נשמע. שרגיל שמשמיצים אותו על אהבתו הגדולה לעם ולארץ. שסופג את קמפיין 'אלימות המתנחלים' ונשאר מנומס. שמתנצל על התווית 'משיחיים'. אז כן, אנחנו חולמים על משיח. על חזון השלום הנכסף, ויש לנו אחריות ציבורית להביא את אהבת ה' לעולם ולשיח הציבורי. בואו לא נשכח שאירועי שמחת תורה הגיעו אחרי אירועי יום כיפור, ואחרי בירור זהות עמוק ומשמעותי בשנה האחרונה. הזהות היהודית בעזה ברורה. אחרי שמחת תורה היא ברורה גם בעוטף. כדי לעטוף את עצמינו בכוחות לעוז וגבורה במלחמה הזאת, בכל יום כל אחד מאתנו אומר בתפילה את המתכון כיצד הקדוש ברוך הוא מביא גואל לעמו ישראל - 'למען שמו'. שם ה' הנקרא אלינו ו'באהבה' אהבה שלנו אל ה' לא משנה מה. ואהבה של ה' אלינו לא משנה מה. למען שמו באהבה. אתי מידד היא תושבת חברון ופעילה בארגון חוננו
