א. ניחום אבלים במלחמה הוא דבר חשוב, גם אם אין מכירים מקודם את המשפחה. המקום גדוש אנשים, רובם צעירים. המולה רבה. האב השכול מביט שוב ושוב בטלפון – ההתכתבות האחרונה עם הבן, מרבה לספר עליו. אבל בתום השבעה החלל, תרתי משמע, ישאר תמיד בלב. ב. האם מחווה הומניטרית היא חד-צדדית, פועלת רק לטובת האוכלוסיה העזתית? האם נכונה התחושה, שאיננו עומדים די על הכורח במחווה הומניטרית כלפי חטופינו? שמץ של מידע על כל אחת ואחד מהם? ג. הנשיא ביידן נקרע בין החום שהוא מגלה כלפי ישראל לבין צניחתו בסקרים לקראת ההתמודדות לנשיאות ב2024. בכל מקרה הוא, בגילו המתקדם, לא ייבחר – אז למה אינו נשאר בלב שלם איתנו, עם האומה הדמוקרטית המותקפת? ולמה בלינקן מדאיג אותי? ד. האמריקאים שוב ושוב מדברים על פתרון שתי המדינות. אחרי הניסיון המר שהיה לנו עם ההתנתקות מרצועת עזה הארורה והקמת מדינת חמאס, עלינו למנוע זאת בכל מחיר! הם לא מבינים כמו שאצלנו יש שאינם מבינים. ה. יותר ויותר מתחילים להכיר את בני משפחות החטופים, שיצאו מאלמוניותם עקב הנסיבות הקשות. אני זוכר את המאבק של משפחת שליט למען בנה. המאבק הנוכחי עדיין לא הגיע לאותה עוצמה. 240 חטופים מול אחד. מעניין מה עובר בראש של גלעד? ו. יש תחושה כי הזעזוע ממראות הזוועה של ה7 באוקטובר הולך ומתפוגג אט-אט, למרות הסיפורים הנוראים הבלתי נגמרים. לא הכל עוד סופר. ז. צודקת פרופ' דינה פורת: הכרח להנציח ולשמר את תמונות הרס היישובים בעוטף למען הדורות הבאים ולפני שהתעמולה העויינת תתהפך עלינו. התהליך הזה כבר החל. כבר עתה יש לחשוב על אתר שימור והנצחה – לדעתי בעיר שדרות. ח. לחמאס מאות שבויי מלחמה אצלנו. ישנם גם כ6000 מחבלים היושבים בבתי הכלא בישראל. הם לא באמת מעניינים את אירגון הטרור. לא די שרצחו, חטפו, אנסו, שרפו – הם גם סוחרים בגופות ובאנשים. ט. האנטישמיות הגואה מזכירה לי את יצחק שמיר, שעד יומו האחרון טען שעוד נראה עלייה גדולה מאמריקה. כן, לא רק מרוסיה ומחבר העמים. בשני המקרים ליגלגו עליו. י. חודש נובמבר הוא חודש קטיף האבוקאדו מן העץ בחצר שלנו. מיני חקלאות. לראות את הפרי העגלגל, הירקרק, הבוהק – זוהי שמחה קטנה ברגעי העצב והדאגה.
