אנחנו שומעים על עוד ועוד אנשים מהקצה השמאלי שמשנים את טעמם. מה שמטריד לחשוב איפה הם היו עד היום? מדוע לא ראו מה שכל ילד קטן ביו"ש ובכלל מבין?
יש לנו הזדמנות נדירה להציץ ברובד העמוק ביותר של העם היהודי. ממש להתבונן אל הנשמה שלנו. בחיי היומיום אנחנו מגלים צדדים שונים שבחלקם לא מתוקנים ולפעמים גם מופרעים אבל הרוצה להחכים ידרים – הוא יגלה שם את מה שלא ניתן לתאר במילים.
יש סיבה שיהודים מבקשים את הטוב ולא מצליחים לראות את הרוע.
הטוב שלנו שלא מקבל את המקום המדויק שלו, מתלבש בלבוש רציונלי שמאפשר לנו לראות את העולם על פי פרשנות של ה'עין הטובה'. כמובן שיש רעים בסיפור, אבל הם המתנחלים או החרדים המפרים את הלוגיקה הברורה לכל אדם בר דעת.
מה ההיגיון החורז את הקונספציה הישראלית לאורך השנים? כל בני האדם נבראו שווים ולכולם הרצון לחיות בשגשוג וברווחה. איך אמרו פה? אמא שכולה פלסטינית היא כמו אמא שכולה יהודית, או כפי שהאלוף (מיל.) זיו אמר למשפחה שכולה שבנה נפל כי לא ירו טיל על הבית שממנו הוא נורה: "אזרחי האויב לא פחות חשובים מחיילי צה"ל".
הלוגיקה הזו הולכת וקורסת למול עינינו. וכך אנחנו שומעים את נשיא אוניברסיטת תל אביב פרופ' אריאל פורת, שבאזכרת יום השלושים לטבח, קרא את פסוקי מחיית עמלק וקבע שכך יש לנהוג בחמאס.
השמאל הקיצוני כמו אנשי בצלם שכבר עובדים בלבנות תיקים להרשעת לוחמי צה"ל, סובלים ממחלה עמוקה. כיון שהם אנשים לוגיים ומפני שאין בידם כוח למצוא היגיון בכל המרחש, הם הולכים ומתחפרים בחשבונות עקומים שמאפשרים להכרה שלהם לנוח. אפשר להניח שרובו של עם ישראל כבר לא שם. עם ישראל בריא.
אולי זה מה שאנחנו עוברים כעת באופן עוצמתי במיוחד. את ההיגיון המובן, שמגיעה לנו מנוחה אחר כל כך הרבה שנות נדודים ושאפשר קצת להישען לאחור ולאכול מהענבים והתאנים, מפרים רעמי התותחים וקרבות מדממים וחסרי פשר לכאורה. מי שעשה לנו את ניסי יציאת מצרים לא יכול היה לנקות את השטח ולשחרר אותנו ממעגלי האלימות הבלתי אפשריים האלה?
תמיד תמהתי על דברי הגמרא שנפסקו להלכה ברמב"ם " רבי יהודה אומר: ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה ".
אנחנו זוכים להגיע לארץ ישראל ולעסוק בבניין המלכות שמחייב את מיטב הכישרונות והאהבה שלנו ואפילו נושאים עיניים אל בנין בית המקדש, בציפיה להאיר לעולם כולו, והנה בתווך מתייצבת למולנו מצווה מדממת - להכרית זרעו של עמלק. להפעיל אלימות ואכזריות כלפי הרשע ובכך בעצם לפגוע במה שחלמנו להיות – אנשים טובים ואוהבי אדם המבקשים לחיות בהרמוניה עם העולם כולו.
אבל זה בעצם מה שמונח כאן על השולחן. אל מול הגדרות ה'טוב' וה'אושר' המקובלות בעולם, מתייצבת החובה להילחם ברשע. הבקשה להרמוניה משותפת עם בני האדם כולם, ניצבת מוטרדת אל מול עוצמת הרוע שאינה מתכנסת לשום הסבר הגיוני. אין מתנחל באופק שיקח על עצמו את האשמה.
מה שעובר על השמאל הוא אירוע לא פשוט בכלל. מלכי הלוגיקה שעשו בו שימוש כל כך מוצלח בהקמת המדינה והמשק, שבכל תקרית מצאו את המתנחל התורן שיספוג את האשמה וינקה אותם מן הצורך להתבונן בעיניה של המפלצת צמאת הדמים, עומדים כעת בלא יכולת להתקדם הלאה עם ההיגיון שסידר להם את העולם.
ההכרח במלחמה טוטאלית ברוע שמוליך אתנו מיום שבו נעשינו לעם, מייצר לוגיקה מסדרי גודל אחרים. היא אינה מקבלת את ההנחה האנושית הפשוטה, שנוסחה כה יפה במגילת העצמאות של ארצות הברית: "מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני-האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר."
היא דורשת מאתנו לקחת אחריות על העולם. להבין שהמוסר והצדק אינם רק רגשות נעלים ושלא בנימוסים טובים נבוא לאושרנו. הדרך אל בית המקדש ומקום השראת השכינה מחייבת את התחנה הזו של השמדת עמלק. של הוצאת הכוחות האכזריים ביותר הקיימים באדם – לתועלת המין האנושי כולו.
אנחנו יוצאים כעת מהפרדיגמות שקיבעו אותנו בעולם מפונק ופועלים כנגד האינטואיציה הנעלה שלנו. לאט לאט נגלה את מלוא המשמעות של הזהות היהודית, שלקחנו אותה כקישוט יפה לחיים.
הרב אהרון אגל-טל הוא יו"ר המכון לאסטרטגיה חינוכית יהודית
